מפעלי כימיה במפרץ - מבט היסטורי

פעם בכשבועיים אני מקבל במייל שאילתא בענייני חיפה. לרוב מדובר על אדריכליות שימור שחוקרות בית מסויים. הופתעתי כשקיבלתי שאלה בקשר לתאריכי היווסדות של מפעלי כימיה במפרץ חיפה. מאחר והשאלה אינה שגרתית החלטתי לפרסם את התשובה כאן. הערה: אין הכוונה לכתוב פוסט שלם על כל מפעל ומפעל אלא מעין לקסיקון של פרטי בעלים והיווסדות.

באופן גס ניתן לחלק את אזור התעשייה הכבדה של חיפה לשלושה חלקים: אזור חוף שמן, אזור הצ'ק פוסט עד צומת וולקן (חוצות המפרץ) כולל אזור בתי הזיקוק וחלק אחרון בואכה עכו.
בראייתי הכוונה במפעלי כימיה היא למפעלים המייצרים מוצרים כימיים כסבון, תרופות, תמרוקים, צבעים, חומרי הדברה, דשנים ונפט לסוגיו.

ראשית הדרך:

המפעל הראשון הוא מפעל "עתיד" שהקים נחום וילבוש יחד עם מס' משקיעים ב-1909. שם החברה היה "עתיד - בית החרושת למעשה שמן ובורית" (כלומר - למיצוי שמן גפת ולסבון) והוא מיזג לתוכו מפעל אחר שווילבוש היה פעיל בו - מפעל "חדיד" מבן שמן.

גם העתיד דהוי

על יסודותיו של מפעל "עתיד" הוקם מפעל "שמן" שהיה שותפות של אחיו של וילבוש, גדליהו וילבושביץ, יחד עם אליהו פאינסון, איש הון ובעל מפעלים דומים ברוסיה. החברה הוקמה בלונדון ב-1919 ובתחילה חשבו הבעלים להקימו בטנטורה, אך לבסוף הוא הוקם בחוף שמן ב-1922.

בית משפחת סליצן מנהל שמן. מקור: אוסף משפחת וילבושביץ

מפעל הגפרורים של משפחת ויצמן (אין קשר למשפחת חיים ווייצמן) בשם "נור" נוסד ב-1924. למשפחה היו מפעלי גפרורים עוד בליטא וברשותם גם היה מפעל בביירות. לקראת מלה"ע השנייה הקימה משפחת ויצמן מפעלי כימיה נוספים: "נור מפעלים כימיים", "תעשיות תרכובות כרום", "החברה הא"י לסולפין". מפעל נור הוקם בעכו אך עבר בשנות ה-60 למפרץ חיפה.

"תסבין חרושת כימית" הוקם ע"י המהנדס עמנואל פואטונה (שעל שמו גם רחוב), בעלה של לובה פורטונה, מהשופטות הראשונות בא"י.     

מקור: ארכיון "העולם הזה"

תוכנית אברקרומבי:

סר פטריק אברקרומבי הוזמן ע"י קק"ל ושאר גורמים יהודים ע"מ שיתכנן את מפרץ חיפה. בראייתו של אברקרומבי ישנו קו שחוצה את המפרץ לשניים. כל מפעלי הכימיה אמורים לצאת מחיפה ולהתמקם ממזרח לקו שנמתח מחיפה עד בואכה עכו. לכן כאשר מביטים בתפרוסת מפעלי הכימיה ניתן להבין זאת על רקע התוכנית של אברקרומבי.

תקופת העלייה החמישית:
אמנם בעלייה החמישית (שנות ה-30 של המאה ה-20) רק כרבע מהעולים היו מגרמניה, אך עלייה זאת נקראת בהיסטוריוגרפיה הציונית "עליית היקים" ולא בכדי. עולי גרמניה היו ברובם הגדול אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ולעיתים עם הון. כפי שהדגמתי בפרק "בנקים באוריינטציה גרמנית" העלייה שינתה תחומי חיים רבים בהם גם התעשייה הכימית במפרץ. מלחמת העולם השנייה תרמה גם היא להתפתחות התעשייה, שכן המאמץ המלחמתי דרש משאבים בכל רחבי האימפריה הבריטית ובכללו גם מפרץ חיפה.

מפעל "פרוטרום", שנקרא בתחילה "תמציץ", הוקם ב-1934 בידי יהודה ארטן ומשה (מוריס) גרזון. שניהם תושבי חיפה. אדריכל בניין המפעל היה אדולף רדינג שתכנן גם את בתיהם של ארטן וגרזון (רחוב קדרון 16 ורחוב ויתקין 14 בהתאמה). יהודה ארטון נולד בקרקוב ועבר לגור באמסטרדם שם גם התחתן. הוא היה מהנדס כימיה שעבד במקצועו עוד בחו״ל. קרוב משפחתו, גרזון, ניהל לפני עלייתו לארץ חברת יצוא הולנדית ומפעל בספרד.

שערו של מפעל פרוטרום ברח' השיש

"פלאציד" (palatine acid) הוקם ע"י אינג' ויקטור לוי שעלה בעלייה החמישית עם ניסיון שרכש ברומניה כמנהל קונצרן גדול לכימיקלים. בנו ד"ר אוטו לוי וחתנו גבריאל פורוס המשיכו לנהל את המפעל אחרי פטירתו. שניהם נפטרו זה אחר זה ב-1981 ואהרון גלפר חתנו של אוטו לוי לקח את מושכות הניהול.

מעריב, 17 במרץ 1961. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית

עם מפעל "טמבור" יש לי סוגיה לא פתירה. ע"פ אתר החברה הייתה בצפת חנות בשם זה שהוקמה ע"י משפחת וולפגנג. כנראה הם התכוונו למר וולפנוג (זאב) נהב שהקים, בצ'ק פוסט ב-1936, יחד עם עוד שני חברים מפעל בשם "Haifa Varnish Works".  נהב היה כימאי שניהל בגרמניה מפעל צבעים. בנם של צילי וזאב, מיכאל (מיכה) חבר קיבוץ רביבים, נהרג בגיל 22 בתאונת דרכים.  ב-1944 נרכש המפעל ע"י החברה הבריטית "Jenson and Nicolson", ונהב המשיך לנהל. ב-1956 כנראה שונה השם ל"טמבור", הד לאותה החנות בצפת שזה היה סמלה. ב-1962 נרכש טמבור ע"י חברת "פלסקון" ואח"כ עבר כמה גלגולי בעלויות. המעבר לאזור התעשייה של עכו היה בתחילת שנות ה-50.

מפעל "צבע - חברה מזרחית לצבעים" נוסד ב-1934-5 ע"י האחים חיים וד"ר יעקב גוטליב שאליהם הצטרף חברם מגרמניה המהנדס פליכס מונק, איש חרדי וציוני. המפעל הקים בשנות ה-40 מחלקה לשרפים סינטטים והיה הראשון בא"י לפעול בתחום זה. ב-1963 נרכשו רוב מניותיו ע"י חברה שהייתה בבעלות בנק לאומי, מדינת ישראל ומשקיעים זרים.
מפעל דומה בשם "צבע חיפה" הוקם בתחילה כבית מלאכה בכפר אתא וגם הוא ב-1936. מייסדי המפעל היו פרנץ כהן ומאוחר יותר וולפגנג נהב, לשעבר שותף בבית חרושת גרמני לצבעים.
מפעלי "צבע" ו"טמבור" בנו על ביקוש לצבעי אוניות וצבעים לתעשייה באזור התעשייה המתפתח של חיפה.

מפעל הצבעים של ד"ר מרברג כבר היה קיים ב-1936. המפעל הקטן הפיק פיגמנטים. הוא היה חלק מקבוצת מפעלי כימיה קטנים שהיו באזור ביניהם: מפעל "סמואל" שגם הוא עסק בייצור פיגמנטים, מלחי אשלגן ואבקת גבס; מפעל "פיגמנט" שהפיק אבץ פחמני וברזל חמצני ששימש גם להסוואה במלחמה (המפעל נמכר בתחילת שנות ה-60 ל"דשנים"); ליאופלד פישר שניסה בתחילה להסיר בדיל מפח מגולוון בעזרת חומרים שהפיק בצורה די פרימיטיבית בחצרו. מפעל "כימיקלים חיפה" (לא להתבלבל עם "חיפה כימיקלים" של ימינו) הוקם ע"י דואניאס וקפון וייצר "אלומין גופרתי" מחומרי גלם שממזרח לירדן. כמו כן ייצר חומרי עזר למפעלי כימיה אחרים. מיד אחרי מלה"ע השנייה נסגר המפעל.

המשקיף, 25 באפריל 1941. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית

 ד"ר ולטר ויגרט הגיע לביקור בא"י ב-1908. אח"כ הגיע לכאן בשנות ה-20 וב-1933 הגיע עם משפחתו לת"א. בהמבורג, עיר מוצאם, ויגרט היה בעל מפעל כימיה, והוא נקרא על שמו גם אחרי עזיבתו של ויגרט. ב-1935 פתח ד"ר ויגרט, יחד עם שני פועלים, בית מלאכה קטן בעיר התחתית לייצור חומרי ניקוי וכביסה. היה זה מפעל ראשון מסוגו בא"י. עד מהרה התפתח המפעל והוא עבר למפרץ.

מפעל ויגרט בקריית בנימין (כיום חלק מק. אתא)

מפעל "אסקר" הוקם ב-1938. שנה אח"כ הוקם מפעל "נעמן". שניהם הוקמו על ידי קיבוצים. אסקר ייצר אספלט קר, צבעים ודבקים ואילו נעמן ייצר לבנים. אחד ממקימיו של מפעל "נעמן" היה מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק וחבר "השומר הצעיר".
בעיניי זה מרשים שמנהיגי קיבוץ כפר-מסריק הרחיקו ראות והבינו שלא רק חקלאות היא ציונות, אלא גם תעשייה.

מאפרת פרסומת ל"אסקר" מתוצרת "נעמן" באדיבות יוסי בירמן

חנוכת מפעל הצבעים של "אסקר". במרכז אברהם בן דוד מנהל המפעל, 1940. מקור: ארכיון כפר מסריק

מפעל טמבור רכש את מפעלי "צבע" ו"אסקר" ב-1972 וב-1974 בהתאמה.

דר מירון חרשת כימיה הוא מפעל, שהוקם ב-1945, לייצור מוצרים כימיים לחקלאות כגון הדברה ומוצרי טיפוח לבעלי חיים. הוא נרכש ע"י כצט (“כימיקלים וציוד טכני”) ב-1981/2. המפעל נמצא באזור שדה התעופה, כלומר בניגוד לחזון אברקרומבי שהוסבר לעיל.

מכלול בתי הזיקוק: 

גולת הכותרת של מפעלי הכימיה במפרץ חיפה הם בתי הזיקוק. הם הוקמו בעקבות הנחת צינור הנפט מכירכור לחיפה, ב-1938. לשם הקמת בתי הזיקוק הוקמה חברת Consolidated Refineries Limited (מפעלי זיקוק מאוחדים), בבעלות משותפת של חברת "Anglo-Persian Oil Company" וחברת "Royal Dutch Shell" (או בקיצור "של"). ב-39 החלו לספק מזוט לאוניות שעגנו בנמל חיפה. בתי הזיקוק היו מוקד של חיכוכים בין יהודים לערבים כמעט מתחילתו. אלו גם אלו רצו דריסת רגל במפעל הגדול. שיאה של המתיחות שכמובן לבשה גם אופי לאומי היו אירועי בתי הזיקוק בדצמבר 1947. תחילת הפרשה בהשלכת פצצה ע״י אנשי האצ״ל על פועלים ערבים שניסו למצוא עבודת-יום בבתי הזיקוק. אחריה הרגו ערבים 39 פועלים יהודים במפעל (ועוד אחד בפעולה אחרת). ההגנה פעלה כתגמול באזור נשר של היום. כמו כן היו חטיפות הדדיות של האצ"ל וההגנה.
ב-1959 נרכשו בתי הזיקוק ע"י ממשלת ישראל.

בתי הזיקוק ותוצרי הלוואי שלו מהווים עד היום מרכז פעילות כימית. הם אבן הראשה של מארג שלם של מפעלים אשר שואבים את כוחם מבתי הזיקוק.

"דשנים וחומרים כימיים" הוקם גם הוא ב-1946. מיקומו ליד בתי הזיקוק נבע מרצון לנצל את הפסולת של בתי הזיקוק לייצור דשנים. ב-1957 המפעל רכש את מפעל "קדימה כימיקל" השכן שעסק בייצור דטרגנטים.

"כימיקלים ופוספטים" הוקם באוקטובר 1946. מיקומו של המפעל שלא ליד הנמל נבע ממחשבה שבעתיד (כלומר בשנים אחרי 1946) יוכשר נחל הקישון ויוקם למפעל מזח פרטי. לימים התאחד המפעל עם מפעלי ים המלח, חיפה כימיקלים וערד כימיקלים לחברה אחת בשם כי"ל (כימיקלים לישראל) והחברה נמכרה ברבות הימים לאחד מבני משפחת עופר ששורשיה בבת גלים בחיפה.

מפעל ״קדימה כימיקל״ שהוזכר כבר לעיל הוקם בתחילת שנות ה-50 ע״י ד״ר הרברט ברנשטיין, כימאי אורגני שעלה ב-1947 מארה״ב ועבד במכון וייצמן. המפעל ייצר חומרי ניקוי למטבחים ולכביסה. שם סדרת הסבונים היה ״מיסטר קלין״ והמיתוג הצליח מאוד, אך המפעל הצליח פחות והוא נמכר ל״דשנים״. ב״דשנים״ המפעל היה אגף נפרד והוחלט למכור את גרעין השליטה לחברת ״ויטקו״ האמריקאית ולהמשיך להשתמש במותג ״מיסטר קלין״. יותר מאוחר מוזגה החברה (בשמה החדש ״ליוור״) עם בלו-בנד ליוניליבר והיא קיימת עד היום. ב-1970 התמנה ד"ר ברנשטיין למנהל "מוסד הטכניון למחקר ופיתוח".

"מפעלים פטרוכימיים" הוקם ב-1962 (תחילת העבודה הייתה ב-1964). המפעל עסק בייצור אתילן, פוליאתילן, חומרי גלם לתעשיית הדטרגנטים ופיח לתעשיית הגומי. מיקום המפעל נובע בקרבתו לבתי הזיקוק שממנו הוא מקבל חומרי-גלם ושירותים.

שב"ח (שמנים בסיסיים חיפה) הוקם ב-1964. המפעל מייצר שמנים ושעווה. החברה הוקמה ע"י בתי הזיקוק וחברות נפט נוספות, וכיום היא נשלטת בידי בז"ן.

"חיפה כימיקלים" (או בשמה היום "קבוצת חיפה") הוא מפעל שהוקם ב-1966 ע"י בתי הזיקוק ו"מחצבי ישראל". הרעיון המקורי היה לייצר חנקת אשלגן וחומצה זרחתית מאשלג שיובא מים המלח ופוספט שיובא מהנגב. המפעל ממוקם סמוך לבתי הזיקוק ולא רחוק ממפעל "דשנים וחומרים כימיים" המתחרה בו.

 מפעל "דור כימיקלים" נוסד ב-1971 והחלה לייצר ב-1973 חומרי גלם לתעשייה הכימית.

 מפעל "גדות" הוקם ב-1974 ונמצא כיום בבעלות "דלק".

מפעל גדיב הוא מפעל נוסף מקבוצת בתי הזיקוק. הוא הוקם ב-1974. המפעל מייצר "בנזן, טולואן, קסילן, פאראקסילן, אורתוקסילן, פטאליק אנהידריד וסולבנטים" (כמצוטט מאתרו).

"כרמל אוליפנים" שייך גם הוא לבתי הזיקוק. המפעל מייצר מונומרים ופולימרים והוקם ב-1991.

מפעלים שנוסדו לאחר קוּם המדינה:

מפעל "ביטום" הוקם ב-1948 בשם "ביטום - מפעלים כימיים" ע"י המהנדס בן ציון דישון (דויטש). דויטש נולד ברובנה (כיום באוקריאנה) ועלה לארץ ב-1935 כסטודנט לטכניון. למפעל קדם מפעל אחר שעסק ב"ביטומנים מופחים" (חומר שמתרכך בחום כתוצאה מתהליך הזיקוק של נפט גולמי). דויטש הקים מפעל קודם לכן עם ד"ר אדוארד גוטמסמן שעבד בבתי הזיקוק, והידע נמכר להקמת "אסכר". המפעל מייצר חומרי איטום. ד"ר גוטמסמן היה כימאי במפעלים בגרמניה, היה כימאי ראשי ב"פרטרום" ב-39-37 וכימאי ראשי של בתי הזיקוק ב-50-43. 

את מתחם אימוני הכדורגל "קצף" אין כמעט חיפאי שאינו מכיר. קואפרטיב "קצף" הוקם ביפו ב-1949 ע"י קבוצת חיילים משוחררים. בעזרת סיוע שקיבלו ממרכז הקואפרציה של ההסתדרות ומשרד הביטחון קנו בניין עזוב ליד הספורטן של היום. מאחר והמפעל לא נמצא באזור תעשייה דרשה עיריית חיפה לפנותו, והם מכרו את השטח ל"אגודת נאמני המכבי בחיפה" וכך הוקמו מגרשי הכדורגל. המפעל שייצר סבון ואבקות כביסה נדד למפרץ חיפה.

מפעל תרו הוקם ע"י קבוצת רוקחים ב-1950. משפחות לויט ומורוס האמריקניות רכשו את השליטה בחברה ב-1959. תרו הוא מעין ראשי תיבות של "תעשייה רוקחית". כיום היא בבעלות חברה הודית.

מפעל "תעשיות אלקטרוכימיות" הוקם ע"י פרוטרום ב-1952 באזור התעשייה של עכו, ולכן כונה לעיתים גם הוא "פרוטרום". המפעל יצר pvc וכלור. מיקומו של המפעל קשור קשר ישיר לעודפי הכלור בתהליך היצור, שע"פ מקימיו יכולים להישפך לים. המפעל נסגר ב-2004 תוך כדי טענות להשארת זיהום קרקע וים.

בסוף שנות ה-50 הוקם מפעל "גפריש". המפעל ייצר חומרי הדברה ונסגר.

מפעל "אלקטרוכלור" הוקם בחיפה ע"י דולצקי ואח"כ נדד למפרץ. הוא היה המפעל הראשון בארץ שייצר נתרן תת-כלוריתי. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נרכש המפעל ע"י זאב דרור, ואחרי שעלויות הייצור בארץ עלו, הוחלט להפוך את המפעל לחברה ליבוא ושיווק בלבד.

סולל-בונה הקים את מפעל "סולגון". אח"כ עבר לרשות קונצרן "כור" כחלק מחברת העובדים ולבסוף נמכר ל"אסכר" ב-1970.

מפעל פוליאורטן הוקם ב-1968 ע"י משפחת קצנשטיין. המפעל נמצא בחזית תעשיית הפולימרים בישראל.

סטרוקם הוא מפעל לייצור חומרי נקיון לתעשייה ולמוסדות. הוא נוסד בתחילת המאה ה-21 ונמצא ליד "דשנים".

הערה: ישנם עוד מפעלים הנוגעים למעטפת של מפעלי הכימיה כגון מיכלי נפט, אתרי סילוק אשפה כימיים וגם מפעלי סוללות שלא נחקרו במסגרת פוסט זה.

סיכומו של דבר: 

אמנם כיום יש הטוענים כנגד ריכוז מפעלי הכימיה במפרץ חיפה ודורשים לפנותם, אך יש לזכור שבשנות ה-60 מעל מחצית המועסקים בענף זה עבדו במפעלים באזור חיפה. כלומר המפעלים כבר די מושרשים במפרץ, ולפנותם תוך כדי פיצוים הוא תהליך יקר ומסובך מאוד. מעניין להקשיב לפרופ' ארנון סופר המסביר מדוע כל אלו הדורשים לפנות את המפעלים דרומה לנגב, לא באמת מבינים במטריה (דקה 44 ואילך). ״אין הצר שווה לנזק המלך״.

מה לחיפה ולבית העלמין משמר העמק?

 בית עלמין הוא מצע לספר סיפור. במיוחד אם הוא לא צפוף ועירוני כמו בתי העלמין החדשים בחיפה. בית העלמין של קיבוץ משמר העמק הוא מעניין מכמה סיבות. ראשית, המצבות, ולבטח הוותיקות שביניהן, אינן אחידות. כל נפטר הוא מיוחד וכמו שקורה בהרבה בתי עלמין בקיבוצים ובמושבים יש לו את המרחב שלו. שנית, חלק משמות הנקברים מוכרים לכל מי שחובב היסטוריה. תמצאו שם חמישה ח"כים, מזכ"ל הסתדרות ושורה של אומנים שאולי הידוע מכולם הוא ע. הלל ("דודי שמחה", "יוסי ילד שלי מוצלח"). אז מה לחיפה ולבית העלמין הזה? (הערה: לא ניקיתי את הקברים שביקרתי לפני הצילום. מצאתי שבכך יש קסם מסויים).

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו בוגרי תנועת הנוער "השומר הצעיר" לעלות ארצה מאירופה והתאחדו בחבורות שנקראו "קיבוצים". החבורות החלו לעבוד בעבודה פיזית וחיכו ליום שבו הן תעלנה על קרקע משלהן.
חברי "קיבוץ השומר הצעיר ב'" עבדו בבניית מגורים בנו"ש עם הקמת השכונה ב-1922. לאחר מכן התאחדו עם חברי ״קיבוץ השומר הצעיר ד׳״ וכך קם קיבוץ משמר העמק בו קבורים גם אלו שהיו שם בערש הווצרותו של הקיבוץ.

דוד ורבקה שפיר ב-1923

רות ואילנה אפרתי היו אם ובתה התינוקת שנפלו בקיבוץ משמר העמק בעת התקפת ערבים על הקיבוץ המבודד, באפריל 1947, כשהאם מסוככת על בתה. פגז שנפל על בית הילדים בו שהו השתיים הרג את שתיהן. כמו בעת נפילתן הן קבורות יחד. רות נחשבת כחלל צה"ל ולכן בכרית המצבה מוטבע סמל צה"ל.
רות, הבת היחידה להוריה, למדה בבי"ס לילדי עובדים וסיימה את חוק לימודיה בבי״ס הריאלי בחיפה. היא הייתה חברת "השומר הצעיר", דבר שלא היה מקובל בריאלי. ראש וראשון למתנגדים היה המנהל ארתור בירם שדרש שכל תלמידיו יהיו חברי "הצופים", תנועת הנוער שהקימו מוריו פנחס כהן ואחריו אריה כרוך. בצירוף מקרים עצוב היא מונצחת ב"אנדרטה לבני הכרמל" כשלצידה מונצח גם בנו של בירם.

לצידן קבורה גם אמה של רות, עליזה.

יעל ויצמן היא בתם של יהודית ויחיאל ואחותו של נשיא המדינה לשעבר, עזר. המשפחה התגוררה בהדר ויעל היא בוגרת הריאלי. יעל התאהבה בקצין בריטי לא יהודי בשם קונל. הדבר היכה גלים בישוב העברי הקטן של תקופת טרום המדינה. גם בשל התנגדותו העזה של אביה וגם בשל הדוד המפורסם ד"ר חיים ווייצמן נשיא ההסתדרות הציונית. יעל לא נכנעה לתכתיביו של אביה ועזבה יחד עם אהובה לאנגליה. שם נולדו להם שני ילדים: דויד ודיאנה. שני הילדים עלו בהמשך לישראל והשתקעו בה. בעקבותיהם עלה גם זוג ההורים. על קברה של יעל חרוטה המימרה בלטינית "האהבה תנצח".
(הרוצים להרחיב בעניין יקראו את מאמרם של מוטי גולני ודניאלה רייך, "בין שליחות למנודות: המפגש בין בנות היישוב לבין לובשי המדים מהצבא הבריטי", בכתב העת "ציון").

הכיכר שרוב החיפאים קוראים לה כיכר לין על שם המרפאה הסמוכה נקראת בכלל כיכר יד לבנים (גם כיום ע"פ מדריך רחובות חיפה של אמציה פלד). אמנם כבר יש בחיפה דרך בשם יד לבנים אך משום מה החליטו שגם הכיכר תהיה על שמם. מרפאת לין היא על שמו של ברוך לין, איש ההסתדרות שעל שמו גם בית לין בקיבוץ להבות חביבה.

למשפחת לין יש גם ענף חיפאי. ח"כ לשעבר אמנון לין גם הוא בן הקיבוץ שהתחתן עם בתו של אבא חושי, ראש העירייה המיתולוגי של חיפה.

נשאר בענייני רפואה. ד"ר לגינקולוגיה רודולף מאיר והגינקולוגית ד"ר פיניה רוטנברג הקימו את בית היולדות מולדה בכרמל מרכזי. מאיר סיים לימודי רפואה באוניברסיטת מרבורג בגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא ראשי בחזית בבית חולים של הצלב האדום. בנו היה חבר קיבוץ משמר העמק ולכן נקבר כאן.

יהודית וניסן לב נולדו והתחנכו בשכונת נו"ש בחיפה. ניסן היה חבר הפלמ"ח.

אם כבר ברחובות עסקינן, אזי רח' יעקב חזן בנו"ש נקרא על שם אחת הדמויות המרכזיות בתנועת "השומר הצעיר", וח"כ מטעמה.

ד"ר מכס אופנהיימר עלה לארץ מגרמניה עם משפחתו ב-1933 בעלייה החמישית ("עליית היקים"). הוא היה רופא ילדים אך מאחר ושמע שהארץ "מוצפת" רופאים דאג לקבל זיכיון מחברת "שול" לפתיחת חנות ומרפאה בחיפה (היו כבר שתי חנויות כאלו בארץ). הוא נסע ללונדון טרם עלייתו על מנת להתמחות ב"רפואת רגליים" ופתח עם השתקעותו חנות ברח' הרצל. אופנהיימר לימד את בתו לוטה את מקצוע הטיפול בכפות הרגליים, ושניהם עבדו בחנות.

מכס אופנהיימר בפתח חנותו

האנדרטה לבני הכרמל

האנדרטה לבני הכרמל נמצאת ברחוב ע"ש אברהם אהרון ספקטור הרוקח היהודי הראשון בחיפה ו"מוכתר הכרמל". הרחוב (לפעמים נקרא כיכר) הוא רחוב פנימי היוצא משדרות מוריה.

אין מטרת פוסט זה להנצחה וזיכרון. לשם כך קיימים אתר "יזכור" של משרד הביטחון ומקורות נוספים. ברצוני לעשות מעין סיור לאנדרטה ודרך שמות החללים לספר את סיפורם ואת קורות משפחתם. לא אכתוב על כל השמות המונצחים באנדרטה, בעיקר מהטעם שקצרה ידיעתי עליהם או על משפחתם מעבר לכתוב באתר משרד הביטחון. 

האנדרטה לבני הכרמל הוקמה במימון "האגודה להספקת מים על הכרמל" ו"ועד הר הכרמל". משרדי האגודות היו בבניין קולנוע ״מוריה״ הסמוך. היום השלט כל-כך דהוי שבלתי ניתן לקרוא אותו, וגם הקולנוע כבר אינו פועל. 

האנדרטה תוכננה ע"י צבי הקר ונחנכה ביום הזיכרון תשי"ז 1957. הקר נחשב לאדריכל מוביל בזמנו, שתחת ידיו תוכננו גם בה"ד 1 ומוזיאון הפלמ"ח בת"א.

למרחב, 3 במאי 1957. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית

בראשיתה היו באנדרטה מפל קטן ובריכת מים צנועה. ברבות השנים נותקה המשאבה, המפל יבש והבריכה מולאה באבני טוף.
אולי על מנת להדגיש את חילוניותה של האנדרטה מצוטט בה משפט משירו של אוריאל אופק "הרֵעים במצעד הישן" שהופיע בספר השירים היחיד שלו - "באזני האילן", "ואתם לא הרביתם לשאול". חלק מהמונצחים באנדרטה חופפים לאנדרטה נוספת בכיכר בני אחוזה קרוב לבי"ח כרמל.

רשימת נופלים:
נחמן אילבינג היה בנו של האדריכל קארל אילבינג. כמה מבנייניו של אילבינג עדיין קיימים בחיפה. אחד מהם ניצב בדרך הים זה היה ביתם של בנדיקט ואנה גוטפריד. בית נוסף נמצא ברח' אלחנן 22 ועל סיפור השלט השגוי שנקבע בחומתו עמדתי בפוסט אחר.

אילבינג עומד ליד שלט עם שמו באתר הבנייה של הבית ברח' אלחנן. מאוסף נכדו של אילבינג

רות ואילנה אפרתי היו אם ובתה התינוקת שנפלו בקיבוץ משמר העמק בעת התקפת ערבים על הקיבוץ המבודד, באפריל 1947, כשהאם מסוככת על בתה. פגז שנפל על בית הילדים בו שהו השתיים הרג את שתיהן. כמו בעת נפילתן הן קבורות יחד באותו ארון בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק. רות נחשבת כחלל צה"ל ולכן בכרית המצבה מוטבע סמל צה"ל.
רות, הבת היחידה להוריה, למדה בבי"ס לילדי עובדים וסיימה את חוק לימודיה בבי״ס הריאלי בחיפה. היא הייתה חברת "השומר הצעיר", דבר שלא היה מקובל בריאלי. ראש וראשון למתנגדים היה המנהל ארתור בירם שדרש שכל תלמידיו יהיו חברי "הצופים", תנועת הנוער שהקימו מוריו פנחס כהן ואחריו אריה כרוך. בצירוף מקרים עצוב גם בנו של בירם מונצח באנדרטה זאת.

רות ואילנה

אהרון בירם היה בנו של מייסד בי"ס הריאלי העברי. אהרון נהרג כקצין מילואים. גם בנו השני של ד"ר ארתור בירם, בנימין, נהרג בפעולת איבה. מאליה תישאל השאלה מדוע בן אחד הונצח ואילו השני לא? כנראה מאחר והאנדרטה מנציחה את חללי צה״ל עד 1957 עת נבנתה האנדרטה. הפנימיה הצבאית ליד בי"ס הריאלי קרויה על שמו של אהרון בירם. דודתו של אהרון, חולדה זְלוֹצִיסְטִי (אחותה של אימו) הייתה מהנשים היחידות שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבאזל.

זאב זילוני היה נצר אחרון למשפחתו הגרעינית. הוריו נספו בשואה ואחיו נפל כחייל פולני. הוא עצמו נהרג בבית התעשייה באירוע שגרם גם לנפילתו של דוד קזשטכר שעל שמו שכונת "נווה דוד".  בן דודו של זאב הוא אלכס זילוני יוצא המערך הטכני של חיל האוויר הבריטי במל"הע השנייה. היה ממקימי "שירות האוויר" של ההגנה, שהוא אביו של חיל האוויר הישראלי. בגיל 105 קיבל דרגת אל"מ מהרמטכ"ל ונכון לכתיבת פוסט זה (סוף 2022) עדיין חי בגיל 106.

יובל טולצינסקי היה בן למשפחת מייסדי ת"א שעברה לחיפה בעת גירוש יהודי ת"א במלה"ע הראשונה. סבו מצד אביו הקים את הראינוע העברי הראשון בחיפה (בדרך אלנבי 26 כיום). שותפו של הסב היה יוסף בן חנניה שקשור משפחתית גם למלון העברי הראשון בחיפה - מלון תנתורא שהיה בעיר התחתית, אך זה כבר סיפור לפוסט אחר.
בעקבות נפילתו של יובל בקרב על מצודת כ״ח שינתה משפחתו את שמה ל"יובל". ביתם היה במוריה 21 ושלט המעיד על כך עדיין קבוע בקיר הפונה לרחוב.
סבו מצד אימו של יובל הוא ספקטור שעל שמו נקרא הרחוב (הכיכר) המוביל לאנדרטה.

מאיר מרט היה מבוגר בנופלו לעומת האחרים המונצחים כאן. הוא היה בן 43, מורה לחינוך גופני שנהרג במלחמת העצמאות. על שמו נוסדה תחרות "מפעל מרט" שבה מתחרים ילדי בתי ספר יסודיים בהתעמלות.

מאיר מרט. מאוסף משפחתו

ידידיה סגל הוא ״גיבור״ פרשת רציחתו. תחילת הפרשה בהשלכת פצצה ע״י אנשי האצ״ל על פועלים ערבים שניסו למצוא עבודת-יום בבתי הזיקוק. אנשי ״ההגנה״ זעמו על הפעולה החד-צדדית של האצ״ל ומכאן החלה מסכת חטיפות הדדיות של אנשי הארגונים שסופה בחטיפתו של ידידיה, איש האצ״ל, מאתר בנייה ברחוב יוסף בהדר. ידידיה היה הילד הראשון שנולד באחוזה ושמו הוא כשם הארגון שהקים את השכונה. מכאן התפצלו הסיפורים. אנשי האצ״ל טענו שהוא נרצח בידי אנשי ההגנה, ואלו טענו שהוא ברח וירד לטירה הערבית ושם נרצח. ככל הנראה גרסת האצ״ל היא הנכונה. בכל מקרה משרד הביטחון (ובוני האנדרטה) לקחו בחשבון שהוא נהרג בשל שירותו ולכן הוא מונצח כאן.

דן סליצן היה בנם של רחל ושמואל. בית סבו של דן היה מהראשונים ברח' הרצל. שמואל סליצן היה מנהל מפעל "שמן" וחבר מפקדת ההגנה בחיפה. רחל אימו הייתה רופאה שהתמחתה במחלות מידבקות ועבדה בליגה למניעת שחפת.

בית סליצן ברח' הרצל. מקור: אוסף משפחת וילבושביץ

רפאל (רפא) פרנק היה בנם של הנרייטה ואלפרד. אביו היה בעל ״קפה פרנק״ ברח׳ קלר 5 של היום. בעקבות נפילתו של רפאל בנגב שינה אחיו את שם משפחתו ל״רפאלי״. המשפחה עלתה פעמים. בפעם הראשונה ב-1924 התישבו בתל אביב ושם נולד רפא. כשהיה בן חצי שנה חזרו לברלין, נסעו לארה"ב ואח"כ לתקופת מה לארגנטינה. חזרו לגרמניה וב-1933 עלו בעלייה החמישית והתישבו בחיפה.

קפה פרנק. באדיבות משפחת רפאלי

דוד רוטנברג היה בנם של פיניה ואברהם. פיניה הייתה רופאה שהקימה בשותפות עם רודולף (רפאל) מאיר את בית יולדות "מולדה" ואחרי שנפרדו הקימה את בית יולדות "אמהוּת" בתחילת שד' הנשיא של היום. אברהם היה אחיו ושותפו של פנחס רוטנברג מקים חברת החשמל.

ציפורה ינאי לבית ברויר הייתה בתם של אולגה ויוסף ברויר. אביה תכנן את מרבית ביצות עמק יזראל. ב-1930 מונה להיות נשיא הטכניון ואח"כ היה הפרופסור הראשון להנדסת מים בטכניון.
ציפורה התחתנה עם אלכסנדר ינאי ונהרגה בי-ם במלחמת העצמאות.

עודד בן ישראל לא גדל בחיפה, אך אביו אשר בן ישראל, ששינה את שמו לאבי-עודד אחרי נפילתו של בנו, התגורר בחיפה. אשר בן ישראל היה חוקר וסופר שכתב מאמרים וספרים על קבלה ועל א"י.
עודד התגייס לפלמ"ח בגיל 17 ונפל בקרבות חטיבת גבעתי בגשר עד-הלום.

חיפה אוהבת בנקאים

זהו מעין פרק שמשלב את סיפור הרחובות עם המחקר שלי על הבנקים בחיפה. הבנקאים של חיפה היו גם אישי ציבור מובילים ולכן לא נפקד מקומם מהנצחה לדורות ע"י שיום רחובות. ואמנם חלק מהאנשים להלן לא "מפורסמים" דווקא מהיותם קשורים לבנקאות. רבים מהבנקאים היהודים הראשונים בא"י היו עיתונאים וסופרים.

לבונטין היה מנהלו הראשון של אפ"ק (לימים בנק לאומי). חשיבותו של אפ"ק להקמת חיפה העברית היא עצומה, ונראה בהמשך אישים נוספים הקשורים לבנק. 

נתן קייזרמן היה מנהל אפ"'ק בחיפה. כמו כן היה חבר בוועד הקמת הטכניון, ממייסדי בית הספר הריאלי,  חבר ועד הדר הכרמל ויו"ר ועד הקהילה העברית. בזמן מלה״ע הראשונה, כשחיפה הייתה תחת שלטון עות'מאני ומנותקת מת"א שנשלטה ע"י הבריטים, פעל לקניית כל רכס הכרמל. גם ע"ש בנו, אורי קיסרי, רחוב בחיפה.

נתנזון סגנו של קייזרמן ואח"כ מנהל הסניף של אפ"ק בחיפה. מעניין לציין ששני האישים (קייזרמן ונתנזון) היו שכנים ברח' הירקון וגם הונצחו אחד הניצב לשני סמוך לבניין אפ"ק בעיר התחתית.

מתתיהו לונץ - היה מנהל סניף אפ"ק בטבריה ואח"כ בהדר הכרמל. על שמו פינת רחוב ליד רחוב ע"ש אביו (א.ב. לונץ) באזור שוק תלפיות. הרחוב כל כך חבוי שאפילו לא מצאתי שלט עם שמו, אלא רק במפות.

יהודה גור - אמנם מפורסם יותר בשל מילון השפה העברית שהוציא לאור, אך הוא היה גם בנקאי שעבד בסניף אפ"ק בביירות ואח"כ כמנהל הסניף היפואי. על שמו רחוב בדניה.

יוסף אהרונוביץ היה עיתונאי ומנהלו הראשון של "בנק הפועלים". על שמו רח' בקריית חיים.

יעקב כספי אמנם מוכר יותר כאיש ספנות וממייסדי שכונת בת גלים, אך בנוסף לאלו הוא היה מבעלי "בנק בעלי הבתים" שסניפו היה בתחילה ברח' המערב (כיום קייזרמן) 3 ואח"כ ברח' המלכים (בית עזיז כיאט) וברח' הרצל 32.

אהרון רוזנפלד גם הוא כיעקב כספי מוכר כאיש ספנות וממייסדי שכונת בת גלים. גם הוא היה שותף של כספי ב"בנק בעלי הבתים".

אהרון לינדנשטראוס היה שליח הסוכנות שניהל מו"מ עם אייכמן לעליית יהודי גרמניה ואוסטריה לא"י. מאוחר יותר היה מנהל סניף "הבנק לתעשייה" בחיפה. גם בנו השופט מיכה לינדנשטראוס הונצח בבית המשפט המחוזי הישן ברח' חסן שוקרי (כיום משרדי מבקר המדינה).

שמואל הכהן שעל שמו גן ועל שם אחיו כיכר דוד הכהן, היה מנהל "קרדיט עממי" שאמנם הוגדרה אגודת אשראי, אך תיפקדה כבנק לכל דבר. 

יוסף ליפשיץ היה מהדמויות החשובות בחיפה העברית בתקופה העות'מאנית. ב-1908 כשהיה בן 20 בלבד פתח את חנות הספרים העברית הראשונה בחיפה או בלשונו "מכל צרכי כתיבה". ב-1913 נבחר לוועד קופת המלווה "קדימה" (שדנו בה בפרק על אפ"ק), הוא מכר את חנותו לבנימין גבריאלוביץ והתמנה לנהל את קופת המלווה. יותר מאוחר היה חבר ועד הקהילה העברית, מנהל סניף חיפה והצפון של חברת הביטוח "יהודה" בסוף שנות ה-20 ומזכיר לשכת המסחר והתעשיה העברית. על שמו רחוב "נתיב יוסף" הניצב לדרך העצמאות ליד מכללת תלתן (בניין בנק ברקליס בעבר).

כמובן גם רח' הבנקים בעיר התחתית המנציח את הבנקים הרבים שהיו בו.

הצעה לקרוא לרח' שלימים יקרא קייזרמן בשם "הבנקים". הארץ, 20 בנובמבר 1934. מקור: עיתונות יהודית היסטורית

בנקים ערבים

תחומי התעסוקה של המגזר הערבי לפני קום המדינה היו שונים מאלו של היהודים. רוב ערביי א"י היו חקלאים. עיסוק שדורש פחות מקורות מימון כתעשייה ונדל"ן שהיו מקובלים במגזר היהודי (במיוחד החל מתחילת העלייה הרביעית - אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20).

השלטונות העות'מאניים, לפני הכיבוש הבריטי, לקחו מעין מס ששימש את "הבנק החקלאי העות'מאני" ע"מ לתת הלוואות לטובת פיתוח החקלאות גם בא"י. הבנק הוקם ב-27 באוגוסט 1898 בהעברת חוק עות'מאני. כבר בתחילת המאה ה-20 פתח הבנק סניף גם בחיפה.

לפני מלה"ע הראשונה השתמשו הערבים בשירותי בנק קומריסיאל דה פלסטין. בנק שהיה בנק כסות לאפ"ק היהודי, שרצה להסתתר מאחורי בנק ערבי לשם קניית אדמות ליהודים. דבר שנאסר עליו ע"י השלטונות.

נסיון להקים בנק שלא צלח, חרות ירושלים, 8 בפברואר 1914. מקור: עיתונות יהודית היסטורית

ערביי חיפה חששו מהבנקים הזרים. חשדנות שהייתה גם מכיוון הבנקים הזרים. החשש נבע מפער תרבותי וחוסר הבנת המנטליות של הקהילה הערבית. הדבר נכון גם לגבי ערים נוספות.
בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 הועלו רעיונות להקמת בנק ערבי בארץ או לפתוח סניפים של בנק "מצר" (بنك مصر הבנק המצרי הלאומי), אך רעיונות אלו לא יצאו אל הפועל.

נסיון שלא צלח. הארץ, 22 בינואר 1929 מקור: עיתונות יהודית היסטורית

בתקופת המנדט הבריטי בלטו שני בנקים ערבים - "הבנק הערבי" ו"הבנק החקלאי הערבי". שני הבנקים ייצגו את שני חלקי התנועה הלאומית הפלסטינית: החוסיינים והנשאשיביים.

הבנק הערבי הוקם ב-16 ביולי 1930 בי-ם ע"י עבד אל-חמיד שומאן, שעבד בבנק "מצר", עם הון התחלתי של 15,000 לא"י (כשני מיליון דולר במונחי 2022).
ההכרזה על הקמת סניף הבנק בחיפה הייתה כבר ב-1931, אך חלפו כשנתיים עד 1933 עד שהוקם ושכן בכיכר ההגנה של היום (במקום בית העירייה הישן) ויותר מאוחר ברח' המלכים 21 (כיום דרך העצמאות).  מנהלו בחיפה היה ראשיד חאג איברהים. איברהים היה עויין לתנועה הציונית, כמו גם בקיצוניות התנגדותו למנדט הבריטי עד כדי שלא ניתן לו ע"י השלטונות לשוב לארץ מביקור במלדיביים.

אחרי הקרב על חיפה באפריל 48 ועזיבת רוב אוכלוסיית חיפה הערבית נסגר הסניף. ראשי הבנק התחייבו להחזיר ללקוחות את כספם, לקחו עימם את ספרי הבנק וכך נשמר אמונם בבנק. הסניף החיפאי פתח את שערו מחדש בביירות.

גלגולו של הבנק הערבי קיים גם כיום, והוא פעיל בשטחי הרשות הפלסטינית ובמדינות ערב.

חרות, 24 במאי 1942. מקור: עיתונות יהודית היסטורית

הבריטים אמנם המשיכו עם "המס החקלאי" אך הוא לא שימש יותר לטובת החקלאות. גורמי ממשל בריטי הבינו בצורך לגיבוי פיננסי ממשלתי ובשנות ה-30 החלו במאמצים להקים בנק בריטי שיתמוך בחקלאות. היהודים, בראשות אפ"ק ו"אגודה ארצישראלית", הסכימו להשתתף אפילו ללא יצוג בדירקטריון הבנק. אך הערבים בראשות אחמד חילמי פאשה (קרוב משפחתו של עבד אל-חמיד שומאן) סירבו לשתף פעולה והקימו בנק משלהם.

הארץ, 6 במאי 1941. מקור: עיתונות יהודית היסטורית

ב-1934 הוקם בחיפה "הבנק החקלאי הערבי" שהתפצל בשל המחלוקת הפוליטית ל"בנק האומה הערבית" ב-1942 שתמך בנשאשיביים. במהלך השנים הבנקים היו כמעט שווים בערכם.
הבנק עסק גם ברכישת קרקעות ושמירתם ע"י ערבים, כמשקל נגד לפעילות אפ"ק ושאר גורמים ציוניים. הבנק הקים מחדש את "קופת האומה", גוף שהיה קיים זמן קצר וגובה ע"י הבנק הערבי. מטרת הקופה הייתה 'להציל את הפלאח מהריבית הקצוצה ומהניצול על ידי יהודים'. מעין פעולת נגד ל"גאולת הקרקע" הציונית.

הבנקים הערבים, בדומה לבנקים היהודים, היוו גורם חשוב בכלכלה של ערביי חיפה. הם סיפקו אשראי ומימון לשורת מיזמי בנייה, תעשייה, ביטוח ומסחר.

לא ניתן לסכם את הנושא מבלי להזכיר את בנק ערבי-ישראלי שהוקם בסוף שנות ה-50 ע"י "הבנק לסחר חוץ" שפתח את הסניף הראשי בחיפה ב-1960 ברח' שיבת ציון 2. ב-2016 מוזג לבנק לאומי.

חרות, 30 בנובמבר 1960. מקור: עיתונות יהודית היסטורית

 

הנצחה וזיכרון בכרמל מרכזי

אַתָה מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם
אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ,
אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם,
וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ.
(מדרש תנחומא, ויקהל, סעיף א')

מסלול הסיור עובר במקומות שרוב קוראי הבלוג עברו עשרות ומאות פעמים. אני מעוניין לתת זווית ראייה נוספת על האתרים שבו.

נתחיל בגן הרציג בפינת הרחובות מוריה-וולפסון.
מהי הנצחה? זוהי אחת הפעולות החשובות של אדם. שהרי מה יזכרו ממנו אם לא יונצח? לעיתים אנשים משלמים ממון רב ע"מ שיונצחו - הם או יקיריהם. אין בזה דבר רע. כל המערכת האקדמית שלנו וכן בתי חולים, מוסדות תרבות ועוד מבוססת על תרומות של בעלי ממון בתמורה להנצחה. יש מקרים שאפילו אם ועדת השמות העירונית קובעת שפלוני זכאי להנצחה ברחוב או כיכר, נדרשת המשפחה לממן "פיתוח" ע"מ שהשיום (מתן שם) יתבצע.

ג'ורג' יעקב הרציג היה ניצול שואה שהיגר לקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, שם נחל חיל בעסקיו. הוא רכש דירת נופש בחיפה, וכך נוצר הקשר עם העיר.

במרכז הגן פסל של דורית פרלמן "נוף פרקטלי". פלדמן מאוד פעילה בפיסול במרחב הציבורי

בגן מוצבים מספר ספסלים. כמעט על כל ספסל לוחית של משפחה שמנציחה את יקירה. מכאן עולה השאלה של הנצחה פרטית במרחב הציבורי - האם רק בעלי ממון יכולים להשתמש במרחב ״של כולם״ להנצחת היחיד? אך מאידך ללא תרומה זאת אולי לא היו כלל ספסלים לטובת הציבור.

 הגן היה חלק חלק מחורשת "מרגוע" או כשגור בפי האנשים "חורשת הכלבים" שכן בו אילפו כלבים בסופ"שים.

תצ"א מ-1945. הפינה הימנית של המשולש הוא המקום בו אנו עומדים.

נצא מהגן. לפנינו פסל לזכרו של רונן לב, טייס חיל האוויר בוגר בי"ס אילנות ובי"ס הריאלי. הפסל הוא יצירתו של יעקב חפץ ומורכב משלושה חלקים: הבסיס מעין מפחמה. באמצע פסיפס ולמעלה משולש אלומיניום מנצנץ לשמיים כאילו מזכיר את החופה של רונן לב שהתרסק עם נווטו ירון ויונטה אחרי שפגעו בלהקת חסידות.

בחיפה, כמו שניתן לקרוא בפוסטים שונים בבלוג, מקובל להנציח באנדרטאות קבוצות ולא בודדים. למשל אנדרטת בני הכרמל בהמשך מוריה.
כל המבקר בבית קברות צבאי ישראלי, בוודאי ישים לב להבדל בין קברים ישנים לבין קברים חדשים. ב-1995 קבע בג"ץ שיש לשנות את החוק כך שמשפחה תוכל להוסיף כיתוב אישי על מצבת היקיר לה. בכך נפרץ הסכר לנראות של המצבה, וכיום ניתן לראות מצבות עם שלל תמונות ודגלים. זוהי אינה ביקורת אלא הבנה שיש מעבר מהשתייכות לכלל, לאבל הפרטי של המשפחות והאדרת הפרט.

הצומת הוא מקום המפגש של שדרות מוריה ורחוב וולפסון. אני מהמר שאין מישהו במדינה שאינו יודע מי היה הרצל. פחות יודעים, אך עדיין רבים מכירים את ווייצמן.  מעטים שמעו על וולפסון. דוד וולפסון היה נשיא ההסתדרות הציונית בין מותו של הרצל לבחירתו של ווייצמן (כלומר בין 1905 ל-1911). הוא היה ממייסדי אפ"ק, קידם את רעיון הדגל המוכר לנו כיום, ונתן לשקל הציוני את שמו. משום מה אפילו לא הציבו שלט רחוב עם הסבר. מצד שני הציבו שלט עם הסבר לגבי "כבביר" על אף שכאן לא מתחילה השכונה.

נמשיך לכוון מרכז הכרמל. נגיע לצומת שד' מוריה עם רח' פינסקי. מלפנים נקרא רח' מרגוע והוחלף בפינסקי (עוד בחייו), בתקופה שלהיות סופר נחשב עדיין כבוד. חברי מפ"ם התנגדו להחלפה כי הסופר "פרסם דברי השמצה נגד הקיבוץ המאוחד".

על המשמר, 20 במאי 1952 מקור: אתר עיתונות יהודית-היסטורית

מאחר ופינסקי דומה לפינסקר בנו"ש, דיירי רחוב פינסקי התלוננו בפני נציב תלונות הציבור של עיריית חיפה ב-1974 וזה ביקש את התערבות הוועדה למתן שמות. בישיבה שכונסה ב-30 באוקטובר 1974 הוחלט שעל שלטי הרחוב ירשם השם דוד באותיות גדולות ואילו השם פינסקי ירשם באותיות קטנות.

שדרות מוריה נקראות לעיתים "קסאב" ע"ש בעל הקרקע בפאתיה הדרומיים של שכונת כרמלהיים שאנו במרכזה כעת.

מוריה - קסאב מ-1924

קרדיט: מאוסף ד"ר ירמיהו רימון

נמשיך לגן מניה שוחט.
כבר בכניסה נבחין בספסלים רבים שעל כולם לוחית זכרון. ממש בצומת הכניסה ארבעה ספסלים עם לוחית זהה.
הגן נקרא בימי הטמפלרים "גן אוגוסטה ויקטוריה" על שמה של קיסרית גרמניה שהיא ובעלה הקיסר וילהם השני הגיעו לביקור ואף עלו לכרמל בנובמבר 1898.
המזרקה במרכז הגן נתרמה ע"י אויגן וילבושביץ, אחיינה של מניה שוחט. מניה שוחט הייתה מראשי תנועת השומר ומראשי קיבוץ כפר גלעדי.

דבר, 8 בפברואר 1966. מקור: אתר עיתונות יהודית-היסטורית

כפר גלעדי הוקם ב-1916 ונעזב כמה פעמים. פעם אחת בעקבות אירועי תל-חי, עם נפילתו של יוסף טרומפלדור. מאחר ואנו עוסקים בהנצחה נדון בקצרה עליו ועל מורשתו. טרומפלדור הוא אחד משני האנשים (יחד עם הרצל) שהונצחו ע"י שני הפלגים היריבים הגדולים של תנועת הציונות בראשיתה, תנועת העבודה והרוויזיוניסטים. טרומפלדור היה איש תנועת העבודה. יש האומרים אפילו שאפשר להגדירו כקומוניסט. הוגה הקמת הסתדרות העובדים. מה לתנועה הרוויזיוניסטית ולטרומפלדור? ובכן, ז'בוטינסקי מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית היה רעו ושותפו של טרומפלדור להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. התנועה הייתה צריכה גם היא סמל ואייקון לנחישות לאומית בדומה לחלוצים של תנועת העבודה, והיא אימצה לחיקה את טרומפלדור. היו מאבקים קשים עד כדי תגרות ידיים בימי העלייה לתל-חי בי"א באדר - יום נפילת תל-חי. משמע כל תנועה צריכה שיהיה לה מודל שיסחוף אחריה את ההמונים.
נזכיר שעל שם נופלי תל חי נקראה קריית שמונה שלפנים נקראה רק "קריית יוסף". כלומר רק טרומפלדור הונצח.
כידוע היזכור שאנו מקריאים ביום הזיכרון לחללי צה"ל מבוסס על היזכור לחללי תל-חי שחובר ע"י ברל כצנלסון.

אפילו לא ידעו את השמות הפרטיים של וולף שרף ויעקב טוקר

ליד המזרקה שני ספסלים עם הנצחת שני בני דודים נוספים של משפחת וילבושביץ: יובל, בנו של אויגן, ואלכסנדרה נכדתו של גדליהו וילבושביץ. בעיניי זה חינני שכאן הונצחו השניים עם בני זוגם. עדכון לאוקטובר 2021: העירייה הזיזה את השלטים לספסלים בשביל ליד בית הכט. או שיש כאן מעשה "סלאח שבתי" או סתם אי-הבנה שלה במה עוסקת הנצחה. משום מה זה לא מפתיע אותי.

נצא מהיציאה השמאלית ושוב שמאלה.
אנו בשד' הנשיא. כן, שד' הנשיא ממשיכות לכאן, בעוד ששד' מוריה מתחילות בסיבוב של שד' הנשיא מול האודיטוריום. מאחר ולא רבים יודעים זאת על הבית בפינת קלר מופיעים שני מספרים: האחד של שד' הנשיא (זאת הכתובת הנכונה) ואילו השני של רח' קלר, מאחר (כך אני מעריך) לדיירים נמאס להסביר את העניין.

מפה מ-1919

נגיע לרח' קלר. ממול מכון שומאכר עם שלט ההנצחה הכחול הנאה מטעם המועצה לשימור אתרים.

הנצחת גוטליב שומאכר

נפנה ימינה לאנדרטת אלכסנדר ברוולד. ברוולד היה אדריכל יהודי ממוצא גרמני שהגיע ארצה ע"מ לתכנן את בניין הטכניון בהדר. אחרי מותו ב-1930 החליטו מוקירי זכרו לבנות את האנדרטה במקום שאהב לשבת ולצייר. את התכנון לקח על עצמו תלמידו לשעבר במחזור הראשון של הפקולטה לאדריכלות בטכניון שברוולד עמד בראשה, זאב גסקו. על האנדרטה נחקקה כתובת בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית, ביטוי לרב-תרבותיות שבה האמין ברוולד, ובהן נכתב שמו ותאריכי לידתו ופטירתו הלועזיים והעבריים. מה שמוזר הוא סוגיית התאריך העברי השגוי שעליה עמדתי בפוסט אחר. כאן רשום 3 במרץ 1877, ח' אדר תרל"ז. אלא שאם נבדוק את המקבילה העברית לתאריך הלועזי נקבל י"ח באדר תרל"ז (זאת אינה שנה מעוברת). התאריך הלועזי הוא כרשום ברישומי ארכיון חיל הים הגרמני שבו שירת ברוולד במלחמת העולם הראשונה. באתר בית הקברות הר הזיתים רשום שתאריך לידתו הוא 14 במרץ 1876, י"ח באדר תרל"ז (טרם עליתי לקבר ע"מ לקרוא את החרוט עליו). מנין נובעים כל הפערים הללו - אינני יודע.

 נמשיך לכוון פינת קלר - שד' יצחק. כאן נמצא שלט המנוקד מוזר.

כבר ניקדתם - אז מדוע לא להכפיל את הל' (L), ולמה במלרע?

רח' קלר הוא ע"ש פרידריך קלר. ישנה אגדה אורבנית, ששמעתי גם ממדריכי טיולים, שכשהחליטו על שינוי השמות הלועזיים חשבו שהרחוב נקרא על שם הלן קלר ולכן לא הוחלף. אין לסיפור הזה שום רגליים. ידוע ידעו בדיוק מיהו קלר המקורי.
בישיבת ועדת השמות ב-11 בנובמבר 1953 הועלה הרעיון להוסיף לשמו של הרחוב את השם הלן וכך לשנות את זכר קלר ("מלך הכרמל"), איש המושבה הגרמנית, שדחף לבניית שכונת הנופש כרמלהיים להנצחתה של הלן קלר. ככלל ניטש ויכוח בין הרוצים למחוק את זכרם של הטמפלרים לבין החושבים שחלקם אכן קידם את חיפה מבלי להיות אנטישמים. אחד מאלו שצידדו בקו ההשארה היה ד"ר אליהו אורבך, שבעצמו הונצח שנים מאוחר יותר בסביוני הכרמל (או סביוני דניה בשמם הפרסומי), שכתב מכתב על כך להארץ.

מכתבי תושבים: מכתב להארץ מאזרח 23 ביולי 1951 עמ' 2 ודבר, 25 באוגוסט, 1953

שד' יצחק הן ע"ש יצחק גולדברג הידוע בשם "הנדיב הלא-ידוע". הוא כל-כך לא ידוע כנראה שבאחד מלקסיקוני רחובות חיפה נרשם - "ללא הסבר".

לקסיקון רחובות חיפה 1980

נשוב לחזית בית הכט , או בשמו היותר מוכר לחיפאים - "בית רוטשילד" ע"ש הנדיב הידוע. השם נובע כי פיק"א, חברתו של רוטשילד, רכשה את הבניין. עברו השנים וקרן הכט שילמה על מנת להחליף את השם. דבר דומה קרה לבית חולים רוטשילד, שארגון "בני ציון" העלה תרומה ולכן הוחלף השם.

אולי בגלל שהשלט מוחבא מאחורי צמחיה - הוא לא הורד

נמשיך לרחבת האודיטוריום. כאן הוטבעו על הרצפה שמות כוכבים ישראליים. מעין גרסה מקומית של שדרת הכוכבים של הוליווד או הרחבה לפני התיאטרון הסיני בלוס אנגלס שם מוטבעות כפות הידיים שלהם. בין הכוכבים הישראליים מופיע ובצדק שמו של משה איבגי. לאחר הסתבוכותו של האחרון עולה השאלה האם להסירו? בבית הנשיא פסלו של הנשיא קצב נשאר עם כניסתו של הנשיא פרס, אח"כ הוסר ולבסוף נשאר עם הסבר למעשיו של האיש. גם בארה"ב ובאנגליה, בעת מאבק השחורים באביב 2020, הופלו חלק מהפסלים של אנשים שנחשדו בגזענות, על אף מקומם בהיסטוריה (השחתת פסל צ'רצ'יל היא דוגמא נפלאה לדיסוננס).

האודיטוריום נקרא ע"ש ברוך ורות רפפורט. הזוג ירד מהארץ בשנות ה-50, עשה חיל בעסקים בשוויץ, והחל לתרום את הונו. בין הנהנים החיפאיים אפשר למצוא את הפקולטה לרפואה בטכניון ומתנ"ס הדר, שנקרא לפנים "ביתנו" ע"ש ויליאם גרין, מנהיג פועלים אמריקאי וידיד ישראל.

נמשיך ונרד במדרגות, ונעבור את הכביש לכוון רחוב ביכורים, בדרך לצומת ווג'ווד-הנשיא.
מימין מדרגות היורדות לרח' הבוצרים. בקצה גרם המדרגות הראשון מוזיאון שפתח הבמאי עמוס גיתאי, ד"ר לאדריכלות בהכשרתו, לזכר אביו, מוניו וינרוב, בוגר בי"ס באוהאוס בגרמניה. זהו חלל המשמש להרצאות בנושאי אדריכלות ונושאים משיקים לכך.

היישוב העברי רצה לחבר בין שכונות הדר הכרמל והר הכרמל. למעשה היו כבר קיימות שתי דרכים. האחת דרך סטלה מאריס שנסיעה בה האריכה מאוד את הדרך והשנייה דרך ההר, היא דרך הציונות של היום, שהייתה ועודנה תלולה מאוד כך שמשאיות ואוטובוסים התקשו לנסוע בה. לעיתים היו צריכים הנוסעים לרדת מהאוטובוסים בשל אי-יכולת כלי הרכב לטפס במעלה ההר. ראשי היישוב העברי ניסו לשכנע את אדוארד קית'-רוץ', מושל המחוז, בנחיצות דרך נוספת. האחרון סירב מספר פעמים לבקשה.

הארץ, יום שלישי, 1 בדצמבר, 1931 מקור: עיתונות יהודית היסטורית

ארע המקרה ודוד הכהן, מראשי היישוב העברי בחיפה, וקית'-רוץ' נפגשו במסיבה על סיפון ספינת קרב בריטית וכטוב ליבם ביין שיכנע הכהן את קית'-רוץ' לתמוך בסלילת הכביש, וכך אכן קרה. לכבודו של המושל, וכחלק מ"העיסקה", נקרא הכביש "קית-רוטש" כמנהג התעתיק בימים עברו (לעיתים התעתיק היה קיטרוטש אך אנו נצמד לכיתוב על השלט). עד כדי כך ניתן כבוד למושל שמצאתי שתי תמונות של הסרת הלוט משם הרחוב במחצית ראשונה של 1937. האחת במקום בו אנו עומדים, פינת הנשיא-וג'ווד (בתמונה להלן משמאל), והשנייה, שלדעתי, צולמה באזור רמת הדר של היום (בתמונה להלן מימין).

קרדיטים:מימין - חיים אהרונוביץ, הדר הכרמל.משמאל - פוטו ברנר

פונדק הדב של היום הוא יורשו של "מילק-בר צביקה", ע"ש של צביקה קסטלר, בנם של בעלי קונדיטוריה שכנה (כיום שוכנת שם "הקונדיטוריה של גל"), שנתנו כסף לחבריו מהצנחנים לפתיחת העסק.

נעבור את הכביש וניכנס לרח' מחניים, עד מסעדת איזבלה.
בית מחניים היה ביתו של פיליפס גזבר מפעל נשר וקצין בריטי בעברו. הוא תוכנן ע"י אלכסנדר ברוולד. על המפגש הראשון המעניין שלהם פנו למאמרו של אלי לירן (קישור למאמר) בעיתון חיפה - עיתונה של העמותה לתולדות חיפה.

ברח' מחניים 12 התגורר שבתי לוי, ראש עיריית חיפה בשלהי תקופת המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. לוי בנה את ביתו ב-1941. כאן אין שום שלט המעיד על כך.

בית שבתי לוי שנהרס. מקור: כלבו 21 ביולי 1995

נגיע לקצה הרחוב, ורגע לפני שנפנה ימינה לרח' זיונית, נביט בשיפוץ הנפלא של הבית במתחם מושלי. יעקב מושלי היה מהנדס שעבד ברכבת, והיה מהיהודים הראשונים על הכרמל. הוא יסד שכונה שלמה שרוב הבתים בה נשמרו (בימים אלו - אוקטובר 2020 הרסו שני בתים במסגרת תמ"א 38). גם מושלי לא הונצח בשלט כחול.

נרד ברח' זיונית לדרך הים ושם נפנה ימינה, עד מעבר החצייה בו נעבור ונרד לרח' שושנת הכרמל 4. זה היה ביתו של יצחק סירקין שתכנן רבים מהבתים של שכונת מושלי. על הבית יש שלט שמוסתר (בעת כתיבת הפוסט) ע"י הצמחיה.

קרדיטים: מימין מאוספו של איתמר רוטלוי. משמאל: גזית, כרך ב', חוברת 4, תרצ"ד-1934

הבית ליד (שושנת הכרמל 6) הוא בית מילר שהורישו את הבית לטובת מרכז לנוער.

נעלה לדרך הים מס' 16. כאן שכן "פנסיון וולמן". עד לפני כמה שנים משרד עורכי הדין ששוכן בקומה התחתונה עוד תיחזק את השלט, הבנוי אותיות שהוצמדו לקיר,  אך לאחרונה גם הוא ירד. בדרך הים 6 עדיין קיים הסמל של פנסיון רולינצקי. בחיפה בכלל ובכרמל בפרט היו עשרות מלונות ופנסיונים (רק מנקודה זאת ניתן להבחין בלפחות ארבעה מוסדות), אך זה נושא לסדרת פוסטים אחרת.

השילוט "פנסיון וולמן". מקור: הארכיון הציוני הלאומי

הכניסה לפנסיון רולינצקי

ממול ביתם של הזוג טובה ויצחק פירר. פירר היה קבלן שבנה מס' בתים בכרמל.

נעלה למרכז הכרמל. דיון שלם על הבתים במרכז הכרמל - מי היו בעלי הבתים ומי תיכנן/ה את המתחם, אעשה בעתיד. בינתיים נעבור את הכביש לרח' אלחנן. רחובות כרמל מערבי נקראים לרוב על שם צמחים. ועד הר הכרמל החליט לקבוע שמות לרחובות, נקבעה ישיבה, ולישיבה הגיעו ילדי השכונה. אלו השפיעו שהרחובות יקראו על שם הצמחים הצומחים בהם כבר. כך נולדו הרקפות, הנרקיסים ועוד. מה פתאום רח' אלחנן בפינת הנשיא (שנקרא בזמנו "הצנובר")? שהרי רחובות אמורים להיקרא על שם צמחים. ובכן אלחנן היה דוד של ספקטור ובאותה ישיבה הוחלט שלכבודו של ספקטור, שכונה "מוכתר הכרמל" והיה המתגורר היהודי הראשון, יקרא הרחוב על שם דודו.

המבנה השני של ספקטור - אלחנן 1

מרפאת רש ברחוב אלחנן 4 נקראת ע"ש ד"ר זיגפריד הוגו רש (Resch) שהיה הרופא של הדגניות ואח"כ רופא מחוזי של קופ"ח בטבריה.
נמשיך עד רח' אלחנן 14. כאן היה ביתה של סבתה של הסופרת יהודית קציר, ועל אף שהבית נהרס ונבנה אחד תחתיו, דאגו לשמר את השם "בית יהודית" על הגדר בכניסה לבית.

נמשיך לפינת רח' אלחנן עם רחוב ג'ורג' אליוט שנשמע כשם גבר, אך למעשה זהו שם העט של מרי אן אוונס. שם זה ניתן על ידי ליידי דאונס אשר הושפעה עמוקות מספרה של אוונס "דניאל דירונדה", וביתם של הזוג דאונס היה במורד הרחוב.

מדוע השיבוש של מריאנה?

נתקדם לרח' אלחנן 22. כאן הציבו שלט כחול דמוי שלטי המועצה לשימור אתרים. כבר רציתם להנציח את קארל אילבינג, מדוע לטעות בשם? בנו של אילבינג, נחמן שנפל בקרבות משמר העמק ב-1948, הונצח באנדרטה לבני הכרמל שהוזכרה קודם.

אילבינג עומד ליד שלט עם שמו באתר הבנייה של הבית. מאוסף נכדו של אילבינג

אילסינג (בסמך) בשלט השגוי

ממול כניסה לרחוב ישורון שקוצר לטובת הנצחת יאיר כ"ץ בעת שבית הספר חוגים שכן בו.
משום מה החליטו להנציח בבית ספר חוגים החדש (בגבעה ליד לאון בלום) את רחל מתוקי שהייתה פקידה בכירה בעירייה, אבל כנראה שם פחות מתעניינים בהיסטוריה, כי ביה"ס כבר קרוי ע"ש סוקולוב.

נמשיך לפינת וג'ווד ונגיע לכיכר המחברת את רחוב אלחנן. בכיכר מוצב שלט הנצחה ע"ש גב' קליסמן. לא מצאתי שום תיעוד על הגברת וההנחה שלי שבמסגרת הפרטת הכיכרות הותר למשפחה להנציח את אם המשפחה. אם מי מהקוראים יודע יותר, אשמח לדעת.
מה שאנו רואים כאן הוא למעשה מעבר מהנצחת אישים ע"י הרשויות (וולפסון, טרומפלדור), הנצחה פרטית על מבנים פרטיים אך נצפים מהמרחב הציבורי, דרך תרומה פרטית להנצחה שיכלה להיות רשמית (מניה שוחט), עובר במתן תרומה לטובת הציבור (ספסלים, אודיטוריום) וכלה בהנצחה פרטית שלא מוסיפה כל טובת הנאה לכלל.