פעם בכשבועיים אני מקבל במייל שאילתא בענייני חיפה. לרוב מדובר על אדריכליות שימור שחוקרות בית מסויים. הופתעתי כשקיבלתי שאלה בקשר לתאריכי היווסדות של מפעלי כימיה במפרץ חיפה. מאחר שהשאלה אינה שגרתית החלטתי לפרסם את התשובה כאן. הערה: אין הכוונה לכתוב פוסט שלם על כל מפעל ומפעל אלא מעין לקסיקון של פרטי בעלים והיווסדות.
באופן גס ניתן לחלק את אזור התעשייה הכבדה של חיפה לשלושה חלקים: אזור חוף שמן, אזור הצ'ק פוסט עד צומת וולקן (חוצות המפרץ) כולל אזור בתי הזיקוק וחלק אחרון בואכה עכו.
בראייתי הכוונה במפעלי כימיה היא למפעלים המייצרים מוצרים כימיים כסבון, תרופות, תמרוקים, צבעים, חומרי הדברה, דשנים ונפט לסוגיו.
ראשית הדרך:
המפעל הראשון הוא מפעל "עתיד" שהקים נחום וילבוש יחד עם מס' משקיעים ב-1909. שם החברה היה "עתיד - בית החרושת למעשה שמן ובורית" (כלומר - למיצוי שמן גפת ולסבון) והוא מיזג לתוכו מפעל אחר שווילבוש היה פעיל בו - מפעל "חדיד" מבן שמן. בהמשך סיפק המפעל שמן משחה לרכבות הטורקיות. מפעל "עתיד" נכשל בגלל שילוב של ניהול לא נכון ואי הבנת העלויות של שינוע הגפת.
![]() |
גם העתיד דהוי |
על יסודותיו של מפעל "עתיד" הוקם מפעל "שמן" שהיה שותפות של אחיו של וילבוש, משה וילבושביץ, יחד עם אליהו פאינסון, איש הון ובעל מפעלים דומים ברוסיה. החברה הוקמה בלונדון ב-1919 ובתחילה חשבו הבעלים להקימו בטנטורה, אך לבסוף הוא הוקם בחוף שמן ב-1922. "שמן" החליף מספר רב של ידיים, בדרך הוא קנה מפעלים אחרים (למשל "תעשיות שמן מילומור" שבקרית ביאליק) וכיום חברת "שמן" היא בעיקר חברת נדל"ן. כך חולפת לה תהילת עולם.
![]() |
מניית שמן חתומה בידי פאינסון ווילבושביץ |
![]() |
בית משפחת סליצן מנהל שמן. מקור: אוסף משפחת וילבושביץ |
מפעל הגפרורים של משפחת ויצמן (אין קשר למשפחת חיים ווייצמן) בשם "נור" נוסד ב-1924. למשפחה היו מפעלי גפרורים עוד בליטא וברשותם גם היה מפעל בביירות. לקראת מלה"ע השנייה הקימה משפחת ויצמן מפעלי כימיה נוספים: "נור מפעלים כימיים", "תעשיות תרכובות כרום", "החברה הא"י לסולפין". מפעל נור הוקם בעכו אך עבר בשנות ה-60 למפרץ חיפה.
![]() |
פרסומת מפעל "אסקר" (ראו בהמשך) על קופסת גפרורים "נור".קרדיט: האוסף של אאא – בית לטיפוגרפיה עברית |
סר פטריק אברקרומבי הוזמן ע"י קק"ל ושאר גורמים יהודים ע"מ שיתכנן את מפרץ חיפה. בראייתו של אברקרומבי ישנו קו שחוצה את המפרץ לשניים. כל מפעלי הכימיה אמורים לצאת מחיפה ולהתמקם ממזרח לקו שנמתח מחיפה עד בואכה עכו. לכן כאשר מביטים בתפרוסת מפעלי הכימיה ניתן להבין זאת על רקע התוכנית של אברקרומבי.
תקופת העלייה החמישית:
אמנם בעלייה החמישית (שנות ה-30 של המאה ה-20) רק כרבע מהעולים היו
מגרמניה, אך עלייה זאת נקראת בהיסטוריוגרפיה הציונית "עליית היקים" ולא
בכדי. עולי גרמניה היו ברובם הגדול אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ולעיתים
עם הון. כפי שהדגמתי בפרק "בנקים באוריינטציה גרמנית" העלייה שינתה תחומי חיים רבים בהם גם התעשייה הכימית במפרץ. מלחמת העולם השנייה תרמה גם היא להתפתחות התעשייה, שכן המאמץ המלחמתי דרש משאבים בכל רחבי האימפריה הבריטית ובכללו גם מפרץ חיפה.
מפעל "פרוטרום", שנקרא בתחילה "תמציץ", הוקם ב-1934 בידי יהודה ארטן ומשה (מוריס) גרזון. שניהם תושבי חיפה. בניין המפעל תוכנן על ידי האדריכל אדולף רדינג שתכנן גם את בתיהם של ארטן וגרזון (רחוב קדרון 16 ורחוב ויתקין 14 בהתאמה). יהודה ארטן נולד בקרקוב ועבר להתגורר באמסטרדם שם גם התחתן. הוא היה מהנדס כימיה שעבד במקצועו עוד בחו״ל. קרוב משפחתו, גרזון, ניהל לפני עלייתו לארץ חברת יצוא הולנדית ומפעל בספרד.
![]() |
שערו של מפעל פרוטרום ברח' השיש |
"פלאציד" (palatine acid) נוסד על ידי אינג' ויקטור לוי שעלה בעלייה החמישית עם ניסיון שרכש ברומניה כמנהל קונצרן גדול לכימיקלים. בנו ד"ר אוטו לוי וחתנו גבריאל פורוס המשיכו לנהל את המפעל אחרי פטירתו. שניהם נפטרו זה אחר זה ב-1981 ואהרון גלפר חתנו של אוטו לוי לקח את מושכות הניהול.
![]() |
מעריב, 17 במרץ 1961. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית |
עם מפעל "טמבור" יש לי סוגיה לא פתירה. ע"פ אתר החברה הייתה בצפת חנות בשם זה שהוקמה ע"י משפחת וולפגנג. כנראה הם התכוונו למר וולפנוג (זאב) נהב שהצטרף למפעל "צבע חיפה" שהוקם ב-1936 כבית מלאכה בכפר אתא ע"י פרנץ כהן. המפעל נקרא גם בשם "Haifa Varnish Works". נהב היה כימאי שהיה שותף וניהל בגרמניה מפעל צבעים. בנם של צילי וזאב, מיכאל (מיכה) חבר קיבוץ רביבים, נהרג בגיל 22 בתאונת דרכים. ב-1944 נרכש המפעל ע"י החברה הבריטית "Jenson and Nicolson", ונהב המשיך לנהל. ב-1956 כנראה שונה השם ל"טמבור", הד לאותה החנות בצפת שזה היה סמלה (סוג של כלי נגינה). ב-1962 נרכש טמבור ע"י חברת "פלסקון" ואח"כ עבר כמה גלגולי בעלויות. המעבר לאזור התעשייה של עכו היה בתחילת שנות ה-50.
מפעל "צבע - חברה מזרחית לצבעים" נוסד ב-1934-5 ע"י האחים חיים וד"ר יעקב גוטליב שאליהם הצטרף חברם מגרמניה המהנדס פליכס מונק, איש חרדי וציוני. יעקב (אדולף) גוטליב היה איש "ההגנה" שמונה אחרי הקרב על חיפה באפריל 48 לרכז את הטיפול בנכסי הערבים. המפעל ייסד בשנות ה-40 מחלקה לשרפים סינטטים והיה הראשון בא"י לפעול בתחום זה. ב-1963 נרכשו רוב מניותיו ע"י חברה שהייתה בבעלות בנק לאומי, מדינת ישראל ומשקיעים זרים. מפעלי "צבע" ו"טמבור" בנו על ביקוש לצבעי אוניות וצבעים לתעשייה באזור התעשייה המתפתח של חיפה.
מפעל הצבעים של ד"ר מרברג כבר היה קיים ב-1936. המפעל הקטן הפיק פיגמנטים. הוא היה חלק מקבוצת מפעלי כימיה קטנים שהיו באזור ביניהם: מפעל "סמואל" שגם הוא עסק בייצור פיגמנטים, מלחי אשלגן ואבקת גבס; מפעל "פיגמנט" שהפיק אבץ פחמני וברזל חמצני ששימש גם להסוואה במלחמה (המפעל נמכר בתחילת שנות ה-60 ל"דשנים"); ליאופלד פישר שניסה בתחילה להסיר בדיל מפח מגולוון בעזרת חומרים שהפיק בצורה די פרימיטיבית בחצרו. מפעל "כימיקלים חיפה" (לא להתבלבל עם "חיפה כימיקלים" של ימינו) הוקם ע"י דואניאס וקפון וייצר "אלומין גופרתי" מחומרי גלם שממזרח לירדן. כמו כן ייצר חומרי עזר למפעלי כימיה אחרים. מיד אחרי מלה"ע השנייה נסגר המפעל.
![]() |
המשקיף, 25 באפריל 1941. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית |
![]() |
מפעל ויגרט בקריית בנימין (כיום חלק מק. אתא) |
בעיניי זה מרשים שמנהיגי קיבוץ כפר-מסריק הרחיקו ראות והבינו שלא רק חקלאות היא ציונות, אלא גם תעשייה.
![]() |
מאפרת פרסומת ל"אסקר" מתוצרת "נעמן" באדיבות יוסי בירמן |
![]() |
חנוכת מפעל הצבעים של "אסקר". במרכז אברהם בן דוד מנהל המפעל, 1940. מקור: ארכיון כפר מסריק |
מפעל טמבור רכש את מפעלי "צבע" ו"אסקר" ב-1972 וב-1974 בהתאמה.
דר מירון חרשת כימיה הוא מפעל, שהוקם ב-1945 על ידי ד"ר עדי מירון (מקודם מילר), לייצור מוצרים כימיים לחקלאות כגון הדברה ומוצרי טיפוח לבעלי חיים. ד"ר מילר נסמך על נסיונו במלחמה בעכברים כשפיזר רעל בתוך גרעיני חיטה שפוזרו בשדות חקלאיים. ב-1959 נפטר מייסד המפעל והוא עבר לנהול שותפו שוורץ. המפעל נרכש ע"י כצט (“כימיקלים וציוד טכני”) ב-1981/2. המפעל נמצא באזור שדה התעופה, כלומר בניגוד לחזון אברקרומבי שהוסבר לעיל.
"תסבין חרושת כימית" הוקם ע"י המהנדס עמנואל פורטונה (שעל שמו גם רחוב), בעלה של לובה פורטונה, מהשופטות הראשונות בא"י. עמנואל פורטונה עבד תחילה במפעל ״נור״ (ראו לעיל) ככימאי ראשי. במהלך מלחמת העצמאות ניהל את התעשייה הצבאית בחיפה.![]() |
מקור: ארכיון "העולם הזה" |
מכלול בתי הזיקוק:
גולת הכותרת של מפעלי הכימיה במפרץ חיפה הם בתי הזיקוק. הם הוקמו בעקבות הנחת צינור הנפט מכירכור לחיפה, ב-1938. לשם הקמת בתי הזיקוק הוקמה חברת Consolidated Refineries Limited
(מפעלי זיקוק מאוחדים), בבעלות משותפת של חברת "Anglo-Persian Oil Company" וחברת "Royal Dutch Shell" (או בקיצור "של"). ב-39 החלו לספק מזוט לאוניות שעגנו בנמל חיפה. בתי הזיקוק היו מוקד של חיכוכים בין יהודים לערבים כמעט מתחילתו. אלו גם אלו רצו דריסת רגל במפעל הגדול. שיאה של המתיחות שכמובן לבשה גם אופי לאומי היו אירועי בתי הזיקוק בדצמבר 1947. תחילת הפרשה בהשלכת פצצה ע״י אנשי האצ״ל על פועלים ערבים שניסו למצוא עבודת-יום בבתי הזיקוק. אחריה הרגו ערבים 39 פועלים יהודים במפעל (ועוד אחד בפעולה אחרת). ההגנה פעלה כתגמול באזור נשר של היום. כמו כן היו חטיפות הדדיות של האצ"ל וההגנה.
ב-1959 נרכשו בתי הזיקוק ע"י ממשלת ישראל.
בתי הזיקוק ותוצרי הלוואי שלו מהווים עד היום מרכז פעילות כימית. הם אבן הראשה של מארג שלם של מפעלים אשר שואבים את כוחם מבתי הזיקוק.
"דשנים וחומרים כימיים" הוקם גם הוא ב-1946. מייסדיו היו חברת האשלג ארץ ישראלית (בראשות משה נובומייסקי שהיה הרוח החיה מאחורי המיזם), החברה הכלכלית לא"י (שהקימה לימים את בנק איגוד ורכשה חלק מטמבור), פיק"א וחברת אפריקה-א"י. מיקומו ליד בתי
הזיקוק נבע מרצון לנצל את הפסולת של בתי הזיקוק לייצור דשנים. הכוונה הייתה להקים את המפעל הכימי הגדול ביותר במזה"ת, אך קשיי מימון גדעו את מימוש התוכנית. בתחילת שנות ה-50 השתלטה מדינת ישראל על המפעל. ב-1957 המפעל
רכש את מפעל "קדימה כימיקל" השכן שעסק בייצור דטרגנטים.
"כימיקלים ופוספטים" הוקם באוקטובר 1946. מיקומו של המפעל שלא ליד הנמל נבע ממחשבה שבעתיד (כלומר בשנים אחרי 1946) יוכשר נחל הקישון ויוקם למפעל מזח פרטי. לימים התאחד המפעל עם מפעלי ים המלח, חיפה כימיקלים וערד כימיקלים לחברה אחת בשם כי"ל (כימיקלים לישראל) והחברה נמכרה ברבות הימים לאחד מבני משפחת עופר ששורשיה בבת גלים בחיפה.
מפעל ״קדימה כימיקל״ שהוזכר כבר לעיל הוקם בתחילת שנות ה-50 ע״י ד״ר הרברט ברנשטיין, כימאי אורגני שעלה ב-1947 מארה״ב ועבד במכון וייצמן. המפעל ייצר חומרי ניקוי למטבחים ולכביסה. שם סדרת הסבונים היה ״מיסטר קלין״ והמיתוג הצליח מאוד, אך המפעל הצליח פחות והוא נמכר ל״דשנים״. ב״דשנים״ המפעל היה אגף נפרד והוחלט למכור את גרעין השליטה לחברת ״ויטקו״ האמריקאית ולהמשיך להשתמש במותג ״מיסטר קלין״. יותר מאוחר מוזגה החברה (בשמה החדש ״ליוור״) עם בלו-בנד ליוניליבר והיא קיימת עד היום. ב-1970 התמנה ד"ר ברנשטיין למנהל "מוסד הטכניון למחקר ופיתוח"."מפעלים פטרוכימיים" הוקם ב-1962 (תחילת העבודה הייתה ב-1964).
המפעל עסק בייצור אתילן, פוליאתילן, חומרי גלם לתעשיית הדטרגנטים ופיח
לתעשיית הגומי. מיקום המפעל נובע בקרבתו לבתי הזיקוק שממנו הוא מקבל
חומרי-גלם ושירותים.
שב"ח (שמנים בסיסיים חיפה) הוקם ב-1964. המפעל מייצר שמנים ושעווה. החברה הוקמה ע"י בתי הזיקוק וחברות נפט נוספות, וכיום היא נשלטת בידי בז"ן.
"חיפה כימיקלים" (או בשמה היום "קבוצת חיפה") הוא מפעל שהוקם ב-1966 ע"י בתי הזיקוק ו"מחצבי ישראל". הרעיון המקורי היה לייצר חנקת אשלגן וחומצה זרחתית מאשלג שיובא מים המלח ופוספט שיובא מהנגב. המפעל ממוקם סמוך לבתי הזיקוק ולא רחוק ממפעל "דשנים וחומרים כימיים" המתחרה בו.
מפעל "דור כימיקלים" נוסד ב-1971 והחלה לייצר ב-1973 חומרי גלם לתעשייה הכימית.
מפעל "גדות ביוכימיה" הוקם ב-1974 ונמצא כיום בבעלות "דלק". המפעל עוסק בייצור חומרים לתעשיית המזון.
מפעל גדיב הוא מפעל נוסף מקבוצת בתי הזיקוק. הוא הוקם ב-1974. המפעל מייצר "בנזן, טולואן, קסילן, פאראקסילן, אורתוקסילן, פטאליק אנהידריד וסולבנטים" (כמצוטט מאתרו).
"כרמל אוליפנים" שייך גם הוא לבתי הזיקוק. המפעל מייצר מונומרים ופולימרים והוקם ב-1991.
חברת "של" הקימה את "של כימיקלים". גם היא נרכשה בסופו של דבר בסוף שנות ה-50 ושונה שמה ל"פז כימיקלים". הדבר גרר אחריו שינוי שמות שמעניין אם היה קורה היום. לדוגמא המוצר "שלטוקס" שנגזר משמה של החברה ו-toxic הוחלף ב"פזכים" העברי.
מפעלים שנוסדו לאחר קוּם המדינה:
מפעל "ביטום" הוקם ב-1948 בשם "ביטום - מפעלים כימיים" ע"י המהנדס בן ציון דישון (דויטש). דויטש נולד ברובנה (כיום באוקריאנה) ועלה לארץ ב-1935 כסטודנט לטכניון. למפעל קדם מפעל אחר שעסק ב"ביטומנים מופחים" (חומר שמתרכך בחום כתוצאה מתהליך הזיקוק של נפט גולמי). דויטש הקים מפעל קודם לכן עם ד"ר אדוארד גוטמסמן שעבד בבתי הזיקוק, והידע נמכר להקמת "אסכר". המפעל מייצר חומרי איטום. ד"ר גוטמסמן היה כימאי במפעלים בגרמניה, היה כימאי ראשי ב"פרטרום" ב-39-37 וכימאי ראשי של בתי הזיקוק ב-50-43.
את מתחם אימוני הכדורגל "קצף" אין כמעט חיפאי שאינו מכיר. קואפרטיב "קצף" הוקם ביפו ב-1949 ע"י קבוצת חיילים משוחררים. בעזרת סיוע שקיבלו ממרכז הקואפרציה של ההסתדרות ומשרד הביטחון קנו בניין עזוב ליד הספורטן של היום. הבניין נבנה במקור למפעל הפקת הסבונים של סטרובה מהמושבה הגרמנית כאשר הבית בשד' בן גוריון 1 (של ימינו) היה צר מלהכיל את המפעל. מאחר שמפעל "קצף" לא נמצא באזור תעשייה דרשה עיריית חיפה לפנותו, והם מכרו את השטח ל"יקב לגליל" ואלו בתורם ל"אגודת נאמני המכבי בחיפה" וכך הוקמו מגרשי הכדורגל. המפעל שייצר סבון ואבקות כביסה נדד למפרץ חיפה. סיפור מפעל הסבון של סטרובה הוא מרתק בפני עצמו, אך יוצא מגבולות הגזרה של פוסט זה.
![]() |
מפעל סטרובה בפאתיה הדרומיים של חיפה, 1936. מקור: מכון שומאכר, אוניברסיטת חיפה |
מפעל תרו הוקם ע"י קבוצת רוקחים ב-1950. בין הרוקחים היו ישראל וברונקה ליבליך. היה להם בית מרקחת ברח' החלוץ שלאחר שנים ניהל אותו בנם מולו ליבליך. הוא היה סוג של חבר של אבי, בעל חנות האופטומטריה ברחוב שמריהו לוין הסמוך. אחרי נפילתו של ליבליך במלחמת לבנון (הראשונה) ניהלה אשתו את בית המרקחת. המפעל הקטן ייצר גלולות ושאר חומרי רפואה בשביל בתי המרקחת של השותפים. המפעל לא הצליח ומשפחות לויט ומורוס האמריקניות רכשו את השליטה בחברה ב-1959. תרו הוא מעין ראשי תיבות של "תעשייה רוקחית". כיום היא בבעלות חברה הודית.
מפעל "תעשיות אלקטרוכימיות" הוקם ע"י פרוטרום ב-1952 באזור התעשייה של עכו, ולכן כונה לעיתים גם הוא "פרוטרום". המפעל יצר pvc וכלור. מיקומו של המפעל קשור קשר ישיר לעודפי הכלור בתהליך היצור, שע"פ מקימיו יכולים להישפך לים. המפעל נסגר ב-2004 תוך כדי טענות להשארת זיהום קרקע וים.
בסוף שנות ה-50 הוקם מפעל "גפריש". המפעל ייצר חומרי הדברה ונסגר.
![]() |
הארץ, 3 ביולי 1964. מקור: אתר עיתונות יהודית היסטורית |
מפעל "אלקטרוכלור" הוקם בחיפה ע"י דולצקי ואח"כ נדד למפרץ. הוא היה המפעל הראשון בארץ שייצר נתרן תת-כלוריתי. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נרכש המפעל ע"י זאב דרור, ואחרי שעלויות הייצור בארץ עלו, הוחלט להפוך את המפעל לחברה ליבוא ושיווק בלבד.
סולל-בונה הקים את מפעל "סולגון" שהפיק צבעים בשביל עבודות סולל-בונה. אח"כ עבר לרשות קונצרן "כור" כחלק מחברת העובדים ולבסוף נמכר ל"אסכר" ב-1970. אחד הטיעונים לאיחוד המפעלים היה שלא תיתכן תחרות בין שתי חברות הקשורות למגזר ההסתדרותי.
מפעל פוליאורטן הוקם ב-1968 ע"י משפחת קצנשטיין. המפעל נמצא בחזית תעשיית הפולימרים בישראל.
סטרוקם הוא מפעל לייצור חומרי נקיון לתעשייה ולמוסדות. הוא נוסד בתחילת המאה ה-21 ונמצא ליד "דשנים".
ש.ח. ציפוי אלחלד הוא מפעל המבצע ציפוי אבץ אלקטרוליטי (קר) ופסיבציות בגוונים.
סיכומו של דבר:
קיימות כיום טענות נגד ריכוז מפעלי הכימיה במפרץ חיפה ודרישה לפנותם, אך יש לזכור שבשנות ה-60 מעל מחצית המועסקים בענף זה עבדו במפעלים באזור חיפה. המשמעות היא שהמפעלים מושרשים עמוק במפרץ, ותהליך פינוים תוך כדי תשלום פיצויים הוא מורכב ויקר מאוד. מעניין להקשיב לפרופ' ארנון סופר המסביר מדוע כל אלו הדורשים לפנות את המפעלים דרומה לנגב, לא באמת מבינים במטריה (דקה 44 ואילך). ״אין הצר שווה לנזק המלך״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה