בסיור ננסה לבחון את
רחוב חסן שוקרי כקו תפר. קו תפר פיזי - קרי בין שכונות, קו תפר בקרבות על העיר וקו תפר מטאפורי - בין אנשים, בין בריטים ובין נתינים, בין יהודים וערבים, בין ערבים לערבים ובין יהודים לבין עצמם. קו תפר בין תפיסות פוליטיות, בין סגנונות ארכיטקטורה ובין קידמה לשימור.
נתחיל בגן הזיכרון מול העירייה. בזמנו שכנה כאן מצודה בשם
בורג' אל סאלם, שנהרסה עם הכיבוש הבריטי ושרידיה נשארו בשטח עוד שנים רבות. גוטליב שומאכר קרא לה "אבו סאלם". עם בוא המנדט הבריטי השטח עבר לרשות הממשל הבריטי.
אחרי הקרב על חיפה באפריל 1948, החלו להגיע לעירייה בקשות ממשפחות שכולות יהודיות להנצחת יקיריהן שנפלו במערכה. הדבר היה בעת שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה. פרופ' מעוז עזריהו,
גיאוגרף תרבותי, מציין שהנצחה היא הדבר היקר ביותר. שכן מה נשאר מאדם, אם לא הנצחתו לעולמים. עלתה השאלה: את מי מנציחים: האם רק את בני חיפה שנפלו בקרב באפריל 48. האם גם כאלו שלא היו בני חיפה שנפלו. מדוע יפקד מקומם של בני חיפה אחרים שנפלו לאורך השנים. מה יהיה על הנופלים מארגוני מחתרת אחרים מלבד ההגנה. אלו שאלות שמלוות אותנו עד היום. היזכרו בוויכוח שהיה לפני כ-20 שנה האם להוסיף את נפגעי פעולות האיבה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. בקרו בבית הקברות הצבאי בחיפה וראו את השינוי הגדול עם השנים של מצבות הנופלים, מעבר מהשתייכות לכלל, לאבל הפרטי של המשפחות והאדרת הפרט.
 |
| פרטי-כל ינואר 1949. מקור: ארכיון עיריית חיפה |
עיריית חיפה החליטה להקים ועדה בראשות דוד הכהן. הוועדה יצאה במכרז בין אדריכלים לתכנון הגן, ובאפריל 1950 הכריזה שהמנצח הוא יהודה אונגר, ואילו במקום השני זכו שמואל וארי רוזוב (אב ובנו). הביצוע התמהמה (בעיקר משיקולי תקציב ובעלות על הקרקע). בפברואר 1951 נבחר אבא חושי לראשות העיר. הוא פנה לאדריכל האמריקאי ג'ו דודיסון והלה תיכנן מבנה ענק בצורת מגן דוד, שבו יעלו מעליות אל מעין מנורת שבעת קנים ואולי אף מגדלור. גורמים משפטיים בעירייה הפנו את תשומת לבו של חושי שהדבר אינו אפשרי, שהרי נעשה מכרז כחוק, ולכן הפרתו מהווה הפרת הסכם. כרגיל במקומותינו שום דבר לא קרה, והגן נשאר פתוח. ההולכים בשביליו יבחינו בשלטים קטנים של כל חללי המחתרות, וחללי צה"ל באירועים שונים (מלחמות, מבצעים ואסונות). כלומר הוחלט להנציח את כולם (או יותר נכון את "כולם היהודים").
 |
השלט הצנוע והמכובד לפני שהוצב פסלו של גרשון קניספל הנמצא כיום
|
הרוצה להרחיב ידיעותיו בנושא הקמת גן הזיכרון יפנה למאמרו של פרופ' מעוז עזריהו - "בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל אביב, מחקר בעיצוב הזכרון הישראלי".
 |
| פרפרזה יפה על פסוק מתהילים שבו הוחלפה "שמו" ב"שמם" (עם שגיאת ניקוד בשמש) |
נתקדם לעבר המרפסת הצופה אל העיר התחתית.
אנו נמצאים במשולש גבולות של שלוש שכונות של ימי המנדט: הדר הכרמל היהודית ברובה (מאחורינו לכוון ההר), ואדי סאליב (מתחתינו וימינה) שהייתה מיושבת ברובה ע"י מוסלמים ושכונת הבורג' (משמאלנו) שהייתה מאוכלסת ברובה באוכלוסיה נוצרית עשירה. זהו מקום מפגש של כמה סגנונות ארכיטקטונים. בוואדי סאליב בתי מידות בסגנון מזרחי. הדר הכרמל מאופיינת בסגנון הבינלאומי בא"י, לעיתים סגנון לקטני (אלקטי). ברחוב חסן שוקרי בניינים בסגנון מנדטורי (אם ניתן לקרוא לו כך). ובשכונת הבורג' מעין שעטנז של סגנונות המושפעים האחד מהשני. אנו נשוב לדבר על שכונת הבורג' בהמשך, אך כעת נשוב לדון בשכונת
ואדי סאליב.
אחרי קום המדינה יושבה השכונה בעולים חדשים, שהחליפו את תושביה הערבים. רובם היו יוצאי צפון אפריקה, אך לא רק. היו בה גם עולים מאירופה. ב-1959 החלו
אירועי ואדי סאליב. האירועים מזכירים אירועים שקרו בישראל במאה ה-21 עם עולי אתיופיה. הרגשת קיפוח ש"נדלקה" באחת בשל ירי של שוטר לעבר תושב השכונה.
דוד בן הרוש, ממנהיגי האירועים, כתב בכרוז שהופץ:
כלומר אנו מבחינים כאן בקו תפר בין שכונות ובין עדות. או בלשונו של רוני סומק: "כאילו אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני".
נתקדם אל רחוב הדר. זהו רחוב ההמשך של רחוב ביאליק בואכה מחנה המשטרה הצבאית. כאן נבחין במלון "הדר הכרמל". היו עוד כמה וכמה מלונות ברחוב, אך זהו אינו נושא סיורנו.
 |
| מאוספו של עו"ד אילן גולדנברג |
נמשיך מעט ונבחין בשני בניינים, ליד בית המלון. האחד ב
סגנון הבינלאומי ואילו השני וארינט של
בית החלל המרכזי, משולש הקשתות. שני הבתים שלכאורה נמצאים הפוך משני צידי קו התפר האדריכלי בין הדר הכרמל וחיפה התחתית משפיעים בסגנונם האחד על השני. נוסיף לראות השפעות כאלו בהמשך.
נרד לבית בורובסקי בסיבוב של חסן שוקרי ומעלה השחרור. בדרך נציץ ימינה ובין הבתים נראה את בניין מנהל ההנדסה. בניין שמאכלס את ועדת השימור שלא הצליחה לשמר את מלון ציון שבניין הזכוכית ירש אותו.
בית בורובסקי נבנה ביזמתו של משה בורובסקי, סוחר עשיר מפולין. על מנת להוזיל את הקמתו, החליט בורובסקי להשתמש בפועלים ערבים ולא יהודים. הדבר הקים עליו את זעמם של פועלי חיפה ואלו החלו בהפגנות ובמניעת כניסת הפועלים הערבים למתחם. בורובסקי לא השלים עם המאבק וקרא למשטרה. קריאה למשטרה הבריטית בוויכוח בין יהודים עוררה עניין בקרב הקהילה העברית בחיפה ובארץ כולה. המאבק הזכיר מאבק אחר ב
דפוס רוזנפלד שגם בו שכרו בעלי בית הדפוס עובדים ערבים ודחקו את רגליהם של עובדיהם היהודים. מאבקים אלו, על אף שבחלקם ידם של הפועלים היהודים הייתה על התחתונה, העלו את קרנה של מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) והיו חלק מהפיכתה של חיפה ל"חיפה האדומה". עד כדי כך שהיו מאנשי בית"ר שעברו קווים והצטרפו להסתדרות בשל תמיכה ב"עבודה עברית". עיתוני התקופה, בעיקר דבר ועל המשמר, מלאים בפרטי פרטים של המאבק.
 |
| יעקב אורלנד, "חיפה, ימי 'משמרת בורובסקי" |
שווה לרדת לחלקו התחתון של הבניין ושם תמצאו גינה נפלאה כניגוד לחצר המסחרית במרכז הבניין. בקרב על חיפה היה הבניין בחזית קו התפר בין היהודים והערבים. בין ליל נבנה קיר מגן (שהורד בשנות ה-80).
נשוב על עקבותינו להיכל העירייה (רחוב חסן שוקרי מס' 14). זהו משכן העירייה היחיד בארץ שאני מכיר שנקרא היכל, ואכן הוא "היכלי". חסן שוקרי, שהיה ראש העיר בתקופת התכנון והבנייה המוקדמת, דרש שמספר הפועלים הערבים ישווה למספר הפועלים היהודים. המתפייטים יאמרו שהמבנה נבנה בקו התפר בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות. בסמל העירייה המופיע לצד הקשת המרשימה בחזית הבניין, מופיעה העברית בראש ואילו האנגלית והערבית במדרג נמוך יותר. אך אם תפנו מבטכם לראש הבניין, תראו את הסמל חקוק ושם האנגלית היא בראש. ללמדכם מי הוא השולט בתקופה מסויימת.
המבנה נבנה בשני חלקים ולכן עד היום החלקים בתפר "נעים". הבניין שופץ ושומר, כולל לשכת ראש העיר. נקווה שיצליחו לשמור על הקיים.
נמשיך עם רחוב חסן שוקרי אחרי רחוב ברוולד לבניין מבקר המדינה (רחוב חסן שוקרי מס' 12). במקור היה זה בית המשפט שנבנה ע"י הבריטים. בעת מעבר בתי המשפט לעיר התחתית, התפנה הבניין, ויצא מכרז ל"קנייתו" ע"י גורם רשמי. מבקר המדינה דאז, השופט
לינדרשטראוס, שלשכתו כשופט שכנה בבניין, זכה במכרז ושיפצו, תוך שימור מחמיר, והוספת תוספת מאחור. התוספת משתלבת באופן נפלא עם הבניין המקורי.
ממולנו, בפינת הרחובות חסן שוקרי ושמריהו לוין, נמצא בניין שאכלס לאור התקופות מס' בתי מלון.
 |
| ניתן לזהות אישים חשובים. לאחר מכן היה מלון וייס. צלם: אורון צבי (ארושקעס) |
ממול, בית אל חליל, שהיה בנו של ראש העיר של חיפה,
מוסטפא פאשה אל-ח'ליל, וקרוב משפחתו של חסן שוקרי.
שוב, זהו בית חלל מרכזי, אך בניגוד למקובל בו החדרים יוצאים מתוך החדר המרכזי, כאן המדרגות הן בחלל המרכזי, והתקרה עשויה בטון. כלומר התכנון הושפע מבנייה לא מזרחית. אמנם הבנייה הושלמה לפני בניית בניין העירייה, אך אי אפשר להתעלם מהדמיון שמשרות הקשתות בשני המקרים.
בימי המנדט המאוחרים הייתה פה נקודת משטרה. כאן נורה
אשר טרטנר, נער ששירת ב"חיל התעמולה המהפכני" של האצ"ל, בעת שברח אחרי שניסה להדביק כרוזים על גדר הבניין.
מעל בניין זה הונף הדגל בחיפה, אחרי הכרזת מדינת ישראל. מעין קו תפר מטאפורי בין תקופות. שמואל ביאליק, מורה בהכשרתו ולימים אחראי על התרבות בעיריית חיפה, חיבר את נוסח הכרזת העצמאות החיפאי, מאחר ולא התקבל הנוסח שהוקרא בתל אביב.
הבניין נרכש על מנת לפתוח בו את בית מלון "ביי קלאב". לצורך הקמת המלון הוגבה הבניין ושומרו קומת היסוד שלו, גדר האבן ושער הכניסה המעוטר המקורי.
נמשיך לקולנוע מאי הישן (רחוב חסן שוקרי מס' 5). כיום עומד כאן בניין מודרני. המקום שימש גם כמקום כינוס של ועידות והפגנות כגון ועידת האיחוד של
מק"י (באוקטובר 1948). הקומוניסטים יצאו גם הם מהמחתרת עם קום המדינה. בינם ובין מפא"י ששלטה בחיפה ובמדינה הייתה פעורה תהום, עד כדי כך שהאחרונים עזרו לבריטים ב"מלחמתם" כנגד הקומונסיטים.
 |
| תמר גוז'נסקי, קום התנערה: אליהו (אליושה) גוז'נסקי - כתביו ועליו, הוצאת פרדס |
כיאה לבניין שעל קו התפר, על גגו התנוסס שמו בשלוש השפות.
כאן, ברחוב ליד בית הקולנוע, הגיעו הרווזיוניסטים לשמוע את מנהיגם, מנחם בגין, הנואם מהמרפסת במלון וייס הסמוך. אנשי "פלוגות הפועל" נזעקו לפזר את המתקהלים בכח. שוב אנו רואים מאבק בין שני כוחות בחיפה העברית.
נמשיך לבית בנימין מושיוף (רחוב חסן שוקרי מס' 3). כאן שכנו משרדי
מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט, שהיו יעד להתקפת האצ"ל במרץ 1944. בקרב על חיפה פעלו כוחות האצ"ל כנגד עמדה בבניין. צחוק הגורל שלאחר קום המדינה שכנו בבניין משרדי קופ"ח לאומית, המזוהה עם הגורמים שהקימו את האצ"ל.
כעת, נגיע לכיכר סולל בונה, או בשמה הרשמי "משה ורטמן". כאן אנו רואים סגנונות בנייה שונים.
בחסן שוקרי 2 בניין משפחת סקיילי הלבנונית, במדרגות הנביאים בנייני משפחת תומא, ששילבו בבניין אלמנטים ערביים כשלוש הקשתות וחלונות אורך כבסגנון הבינלאומי. עוד בצומת עמד ארמון כורי שנהרס עם השנים, ובתי משפחת מג'דאלני ששוחזרו בממון רב.
כאן יש לנו קו תפר נוסף בין משפחת סקיילי שהתנגדה לציונים ומשפחת תומא הקומוניסטית שדגלה בדו-קיום ואף סייעה לישראל הצעירה בעסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה. כלומר דווקא הצד המתנגד לציונות היה בחלק העליון (הדר הכרמל) ואילו הצד השני היה בתחתון (שכונת הבורג').
פעילים יוצאי אתיופיה החליפו שלטים רבים בעיר עם שמות הרוגים. מה שמעניין במקום הזה אלו שתי נקודות: זה מאוד קרוב לעירייה, ופלא שפקחי העירייה שעוברים במקום לא שמו לב לעניין. ושנית השלט הודבק דווקא על שמו חסן שוקרי, ראש העיר שהיה סמל לסובלנות דתית ומגזרית. אולי כשמוחים אז לא מתייחסים להיסטוריה.
ממעל משקיף על הכיכר מגדל סולל בונה. אחד המגדלים הראשונים בחיפה (ואולי הראשון שבהם). זהו קו התפר החדש בין בנייה של ימי הקמת המדינה לימינו אנו. מעין פתיחת עידן המגדלים בהדר: מגדל הנביאים הדי שנוי במחלוקת ממול, מגדל חיים ברח' הרצל בסגנון ברוטליסטי, מגדל ארמון החדש ואחרון ברשימה המגדל ברח' אחד-העם שלא קשור בשום דרך לסביבתו.
סולל בונה הייתה מגולות הכותרת של חברת העובדים. המהפך של 77, אותו קו תפר בפוליטיקה הישראלית, יחד עם ניהול כושל, גרם למכירתה. בתחילה למשפ' אריסון ואח"כ לנתי סיידוף. סיידוף שיש לו עבר של תקופה קצרה כילד חוץ בקיבוץ, ירד מישראל לארה"ב ועשה שם חיל בעסקיו. זאת כבר לא בושה כשהייתה.
עד כדי כך סולל בונה הייתה נוכחת כאן שעד לפני כמה שנים נקראה הכיכר "סולל-בונה", ותחנת הכרמלית בה גם נקראה בשם זה.
שווה לסור לראות את ציור הקיר של קניספל בצידי המגדל. הפעם ציור שאני אוהב (לעומת למשל התבליט בפתח גן הזיכרון בו התחלנו). בציור דימויים אוטופיים שמתארים את האדם העובד פיזית כמודל. נדמה לי שהיום מעט סטינו מכך.
אם נסתכל לכוון רחוב הנביאים, ניווכח שעל אף שכל חיפאי יאמר לך שזהו חלק מהדר הכרמל העברית, הרי שבתחילת בנייתם של הבתים ברחוב, היו חלקם שייכים ליוצאי הרי השוף והיוו חלק משכונתם.
